למה אני סובלת כרגע?
ברצוני לנתח זאת ביובש
לפני שאני מתחילה לשבת ללמוד
כי אז זה פשוט יישאר תקוע אצלי
ואני מעוניינת לבעוט בכדור
אז, מה יש לי?
אני מרגישה אי נוחות נפשית.
וגם קצת תפוס לי הצוואר אבל, בעיקר אי נוחות נפשית.
אני גם קצת כועסת האמת, מאוכזבת אפשר לומר. ואולי קצת עצורה ומתוסכלת.
כל התחושות האלו מעורבלות אצלי היטב, כך שאני כמעט לא יכולה להבחין ביניהן.
בקטע מוזר אני לא עצובה פר סיי, אבל כל הרגשות האחרים מכבידים עליי מאוד.
ואז אי אפשר לנשום, וצריך לבכות הרבה. ולמה, בעצם?
אני שונאת את מקום העבודה שלי, אפשר להתחיל מזה.
האמת, לא. אני לא שונאת את המקום, אני בעיקר שונאת את המנהלות.
הן מזלזלות בי, בזמן שלי, בבריאות שלי ובחיים הפרטיים שלי.
העבודה עצמה, חשוב לי להדגיש, היא ממש בסדר.
יש ימים עמוסים ויש פחות, בחיים לא אצליח ללמוד במשמרות וזה בסדר מבחינתי.
זו לא משרת סטודנט אידיאלית, אבל אני לא מגרדת את רצפת המינימום לשעה.
איך פותרים את זה?
דבר ראשון יוצאים מהפאקינג היסטריה, אישה קטנה. ת נ ש מ י.
נכון אני מאוד כועסת, אבל אפשר למנף את זה לאסרטיביות אם אצליח לשלוט ברגש האינסופי שלי.
אפשר לכתוב נקודות ולקבוע שיחה עם המנהלת שלי, על כמה שהיא מזלזלת בי ושזה מאוד מתסכל.
על זה שאני מודיעה שאני חולה, ובכל זאת מתקשרים אליי אינסוף פעמים,
ודורשים ממני להיות זמינה ולהגיע למשמרת. הלו, אנחנו לא מד"א או המשטרה. כולה HR.
על זה שהיא מקטינה אותי לטובת הצרכים שלה, על זה שהיא מניפולטיבית ולא מספרת לי את האמת.
רק לנסח את כל אלה ביותר פוליטיקלי קורקט ויש לי עם מה לעבוד.
ואם היא באמת ממשיכה לשים עליי אלף זין, או השיחה הזו תעצבן אותה, אז ביי נשמה.
יש הרבה דגים בים, ורובם אפילו לא מתעללים רגשית בעובדים שלהם.
פתיר. הלאה.
לא קיבלתי את הציון שהייתי צריכה במתא"ם.
רק עכשיו הכל מחלחל אליי, כל ההשלכות של העניין.
אני מתקשרת למקומות ומבקשת ועדות חריגים ומי אני בכלל;
כי יש אנשים שקיבלו אחלה של ציון והם מלח הארץ והרבה יותר יעילים ממני,
וגם אותם דוחים על הסף כי זו המערכת השטנית הזו.
במוח שלי ברגע זה, אני לא מוכנה לוותר על פסיכולוגיה קלינית. לא רוצה עו"ס ולא נעליים.
למה אני לא רוצה עו"ס? בגלל הסטיגמה? בגלל האפשרות שאתקע?
בגלל העקשנות שלי לטייטל הנכסף? או אולי בגלל שאני מרגישה שמגיע לי אחרי כל החרא שעברתי?
אני חושבת שאני עונה "כן" לכל השאלות האלו. כן, פאקינג מגיע לי.
איך מגיעה להתקבל לקלינית? אז זהו שאין לי כל כך איך, חוץ ממזל.
או לעשות שוב את המתא"ם, או להתפלל לכל האלים שיקבלו אותי דרך ועדת חריגים, איכשהו.
לנסות לגשת למתאם שוב? לנסות ללמוד אליו כבר מעכשיו? אלה אופציות שיש לי סך הכל. החומר עוד טרי.
אולי אסיים לכתוב את הסמינריון, אעבור את הסמסטר הזה בהצלחה, ואתחיל שוב ללמוד למתא"ם.
לבדוק אופציות של עו"ס? או שלדבוק במטרה שלי ולהשלים עם זה שאקח שנה חופש מלימודים?
מה אם המתאם הבא יוצא גם גרוע? אז מה אעשה? אני לא יכולה לבזבז 3 שנים על המבחן הזוועתי הזה.
אני צריכה תכנית פעולה שלא מסתכלת 6 שנים קדימה, אלא כמה חודשים at a time.
תסיימי את הסמסטר בציונים טובים, תכתבי את הסמינריון,
תגישי ועדת חריגים לאנשהו רק כדי לשמוע מהם כמה את לא מתקבלת ומה את כן צריכה לעשות.
קחי שנה בלי לימודים, לעצמך. לצמיחה אישית, לשיפור הזוגיות, לפנאי וכיף, להרוויח כסף.
מקרה הכי גרוע: המתאם הבא יוצא בציון קקה, אבל הייתה שנה רגועה בה הפקתי רק תועלת לעצמי.
מקרה הכי טוב: איכשהו מקבלים אותי דרך הועדת חריגים ואני ממשיכה במסלול הנכסף.
הנה, שאת מפרקת זה לא כזה נורא. הלאה.
אין סקס, אין אינטימיות, הפטמות שלי כותבות פתק לתקוע בסדקי הכותל.
האמת שרציתי לציין את זה למרות שדיברנו על זה אתמול כי זה ישב עליי תקופה.
הגענו למסקנה שהליבידו שלו נמוך כרגע, וזה מובן לחלוטין בעקבות המצב.
היה לי חשוב לומר לו שזה משפיע עליי ושאני מתוסכלת מזה, וצריכה לדעת מה קורה אצלו.
"כשיהיה יהיה". כאילו זה מגניב והכל, ואני לא הולכת ללחוץ עליו או לבקש דד ליין,
אבל אני קצת מרגישה שהשנים היפות שלי מתבזבזות לי בין האצבעות.
בין זה לבין העובדה שאני צריכה לפתור את בעיית פתיחת הרגליים שלי מלכתחילה,
אני מוצאת את עצמי מאוד מתוסכלת וכאובה בעניין. ואו-הו אוכלת סרטים.
אבל כמו תמיד, צריכה לפרק את זה לגורמים וזה לא ייראה מפחיד יותר.
הפעם זה לא תלוי כל כך בי, לפחות הצד שלו בעניין (או, בחוסר העניין).
מה שאני כן יכולה לעשות הוא ללכת לראות סקסולוגית, לאונן 3 פעמים ביום ולנסות להבין
שזה לא קשור אליי, שהוא עדיין אוהב אותי וחושב שאני סקסית, ושפשוט אין לו חשק.
אני לא יודעת איך לעזור לו לפתור את זה, אני מקווה שכשהמצב הנפשי ישתפר גם זה יגיע.
אבל אני לא יודעת כמה זמן יש בי, עד שחוסר המגע המוחלט ישבור אותי.
לתפוס לי את הציצים בצחוק זה חמוד, גם מכות בטוסיק זה אחלה שלא תבין לא נכון.
רק כאילו אני רוצה את הלשון שלך בתוכי בזמן שאתה תופס את הציצים זה הכל.
ואו כשאני חושבת על זה, כל כך הרבה מהחברות שלי רווקות. הולי. שיט.
איך הן לא מתחרפנות מהמחסור? האם הליבידו שלי נמצא בקיצון השני?
יש את האופציה של לקחת גלולות ולדרוס לעצמי את הליבידו שוב, אבל ליטרלי זין על זה.
מעדיפה לאונן באובססיביות מה, מאשר לאבד את החשק המיני. כי אז בשביל מה אני חיה?
טוב איך פותרים את זה? מחכים? אני לא רוצה לתת לזה לשקוע ולהפוך לאיזור הנוחות שלו.
לאנוס אותו? זה כנראה ישאיר טעם רע בפה הא. לא אופציה.
לדחוף לו את הפטמות לפה? להזכיר לו שאני קיימת ורוצה מין?
לדעתי הוא זוכר, במיוחד כי אני נמרחת עליו בכל סיטואציה אפשרית. גם כן נואשת.
איך דווקא כאן אין לי פיתרון הולם? כי צריך שניים לטנגו?
אולי אני צריכה לקחת צעדים בכיוון של אורח חיים בריא, גם בשבילי וגם בשבילו.
לעשות קצת כושר, לצאת יחד לאנשהו מידיי פעם, להפסיק לחשוב על סקס בלופים,
להפסיק להשוות את עצמי ליטרלי לכל בחורה אחרת שאני רואה ברחוב או באינטרנט.
איך מפסיקים לחשוב על סקס בלופים ולהשוות ציצים? אולי הסקסולוגית תעזור.
אוקיי אז הצעד הראשון שלי - סקסולוגית. יש לנו.
באותו נושא, רופאת המשפחה שלי היא בערך הרופאה הכי אנושית ומדהימה שפגשתי.
ביקשתי ממנה הפנייה לייעוץ מיני, והיא ביקשה להתעניין ולשאול למה הצורך. החליקה את השאלה הנדרשת על טראומה מינית. אמרתי לה שלא, אין טראומה מינית לכל הידוע לי. שאני פשוט לא מצליחה לפתוח רגליים וזה מתסכל.
היא בתגובה, כמעט התחילה לדמוע. אמרה לי שמין זה דבר מדהים (תזרי לי מלח נשמה) ושחבל שבחורה כה צעירה וסקסית כמותי (!) לא מצליחה. גם אמרה לי לנסות את האופציות בקופה ולפנות אליה אישית אם זה לא עוזר, ושהיא תמצא לי סקסולוגית פרטית. כמה נשמה את יכולה להיות, גם להרים לי וגם לרצות לעזור לי ככה. תודה לך.
אז יש תקווה, סך הכל. יש תקווה.
יום אחד יזיינו אותי, רבותיי. וזה יהיה טוב.
נקודות מדכאות נוספות שעליהן לא ארחיב:
לימודים אובייסלי, הגיל הפאקינג מופלג שלי איך זה שאני בת 25 תכף זה מסריט אותי, עודף המשקל הכללי, מגרד לי הביתשחי כבר שבועיים, טסט לאוטו, שיפוצים בבניין, מנסה להגיד לא לטבק אבל טבק לא לוקח לא לתשובה.
נקודות אור שצריכה להיאחז בהן:
אחלה תספורת יצאה לי, מצאתי פלייליסט מגניב ומרענן, הצלחתי להפוך סייטן לטעים, קיבלתי את כל השלל של בלאק פריידי ואני שוחה במוצרים חדשים, הלימודים עצמם מתישים אך מעניינים, האף שלי פתוח כבר חודש הודות לאיזה ספריי קסמים לאף שהצליחו להחביא ממני במשך 24 שנים. אה, והגיע החורף אהובי משכבר הימים.
