יש לי מחסום שפתי בכתיבה
עם שפה שלא מספקת לי את כל המילים הנכונות
מה אם נאחד את כל השפות כדי לקבל את כל המילים
ונדבר כולם בשפה אחת עם כל המילים שצריך
אז, with that said,
אני מנסה לנתח איך הגעתי למצב בו עצות מאנשים קרובים אליי
ממשיכות להיות עצות שפשוט לא קשורות אליי בשום צורה
כאילו אני באמת לא מבינה איך מתקרבים לבני אדם יותר
אם יש איזהשהוא מחסום אינהרנטי בין אדם לאדם שפועל כמו מגנט
ודוחף אחורה ברגע שמנסים לקחת צעד קדימה
אני מרגישה שאני מחזרת אחרי הרבה אנשים והמאמצים שלי בלתי נראים
אתמול ליטרלי הייתי בטלפון שעתיים שלמות (!) כדי לסייע לחברה
ואיכשהו הצליחה לעקוץ אותי בין השורות באיזה משפט (שאני תפסתי כ)פאסיב אגרסיב
ובמקום לעצור שניה ולהתעכב על זה ולשאול על כוונת המשורר
כדי לגרום לעצמי להבין שזה לא סבבה לדבר אליי ככה ושצריכה לשים גבולות
הרגעים הקטנים האלה מתמוססים לי בין האצבעות, תמיד רק בדיעבד
אז כתבתי את הפסקה הזו ופשוט הקלטתי לה הודעה כי מיציתי להיות האדם הזה
שמתנחמד ומחייך ומכיל ואוהב
ואני צריכה לאמן את השריר הזה ומוטב מאוחר מאשר לעולם לא
אני גם חווה דחיות קטנות ביומיום שלי שלא יודעת מה לעשות איתן כל כך
כי אם אני מתאמצת ומקבלת דחייה כנראה שזה לא היה מספיק, או שאין עניין מהצד השני
ו'לא היה מספיק' זה רעיל מאוד ומוביל לחור שחור של אשמה וערך עצמי נמוך
אז אני נותרת עם מסקנה שאין עניין מהצד השני
מרגישה כמו ברירת המחדל של כולם והכל
מתי אהיה ברירת המחדל של עצמי?
