יום רביעי, 26 במאי 2021

שבוע

יש לי שבוע להחליט
אם אני בוחרת בעתיד שרציתי לכאורה
או שאני זורקת את הקלפים לפח
ומנסה לעשות משהו חדש, אחר
בגיל 26

נדמה לי שאני לא רוצה את העתיד כרגע
גם בגלל שאני לא רואה מעבר ל12 השעות הקרובות
וגם כי אני לא רוצה להכיל כל כך הרבה פצועים
כשאני בעצמי מדממת
אין בי איך להכיל אחרים
וזה ניכר גם בשיח שלי
אני כל כך מותשת מלנסות להדוף את המחשבות
מלנסות לתכנן עתיד כשאני לא קיימת

הן כל כך פולשניות
כמעט כמו קול נוסף בראש
אבל שייך לי לחלוטין
משתמשות בדמותי כדי לשכנע

כולם שונאים אותך
את לא טובה מספיק
את כישלון עצום ודואב
אין בך שום דבר ששווה לאהוב
לקיום שלך אין משמעות
את סובלת וכולם סובלים ממך
אין אדם אחד שלא ינטוש אותך
את אכזבה לעצמך ולסביבה
אין לך שום סיבה לקום בבוקר
תמותי ותעשי לכולם טובה
ובעיקר לעצמך

יום שבת, 22 במאי 2021

המחמאה הכי לא בריאה שנתנו לי

כמה בכיתי
ובכיתי ובכיתי
על כל מה שאני
ומה שאני לא
ועדיין בוכה
וצריכה לא להתחיל את השבוע הקרוב
צריכה לא להתקיים
צריכה שיוותרו עליי
כדי שאוכל לוותר בעצמי

איך זה שאתה כאן בשבילי בכלל
איך זה הגיוני אחרי כל ההיסטוריה
והכעסים והנטישה והניתוק והמשקע
איך העזתי לפנות אליך עם התהום
ואיך הצלחת להכיל אותה בכזו מיומנות
עירסלת לי את הנפש, החבוטה
המדממת

אני מפחדת מאיתנו
אני כל כך אוהבת אותך
אפילו לא באובסס, לא כמו פעם
לא ברכושנות נוראית וקנאה
אני חושבת שיש לך את המפתח
ואני חושבת שאתה יודע את זה

אני לא רוצה להיות שלמה, רוצה להישאר שבר
שהמקום שלו ילך ויתמעט בחיים שלך
עד שתהיה שלם בעצמך
ותתן לי לשקוע לתוכי
ותיקח איתך את המפתח

יום שישי, 21 במאי 2021

סליחה שילדתי אותך

תראי איך את סובלת
הכל באשמתי

טוב

למטה

אני לא מסוגלת להתרכז בשום דבר
רוצה להתפטר גם מהעבודה הזו
ולא לשלם מקדמה ללימודים
וזהו לחיות על האדים האחרונים
של המוח הדואב שלי
כי כלום פשוט לא.. לא עוזר
אין משמעות
לא מצליחה לברוא אחת
חוץ מרצון עז לוותר על הכל
מעין דחף פנימי לעצור
כי אני לא מרגישה את הניצוץ
הקטן ההוא של האשמה
שהניע אותי לתפקד
של לא לאכזב את ההורים
או את הקרובים אליי
אבל את ההורים כבר אכזבתי
והקרובים אליי אינם
אני מתפרקת
פיזית ונפשית

יום רביעי, 19 במאי 2021

להיות שמחה זו החלטה

זו בחירה
זו דרך שצריך לצעוד בה
פנייה שצריך לקחת
דבר שעושים במודעות מוחלטת
בטח
ודאי
בגלל זה בריאות הנפש קיימת
כי להיות שמח זו החלטה
איי איי כואב לי בIQ

יום שני, 17 במאי 2021

שבועיים וחמישה ימים

עברו שבועיים וחמישה ימים מאז הפרידה
שבועיים וחמישה ימים שמרגישים לי כמו היום הארוך ביותר ביקום
עוד ממש מעט יעבור גם חודש, ובהמשך גם חודשיים ושלושה
וכבר לא יהיה לגיטימי בעיני החברה להיות באבל על מערכת היחסים
ואצטרך למצוא זהות אחרת, שתתאים לכולם, שתהיה הגיונית
שלא תוביל לשאלות מרגיזות או חלילה לאנשים לומר לי שאני מגזימה
שעד החתונה זה יעבור ושתראי איזה יפה וחכמה את מה חסר לך
איך אני שונאת את 'מה חסר לך', באמת בכנות מתעבת אותו
כי מה הכוונה ב'מה חסר לך'? מה אני רשימת מכולת?
עיניים אוזניים אף פה - צ'ק, כוס ורגליים - צ'ק, דיכאון בתפקוד גבוה - צ'ק
מה חסר לי? לא יודעת, רצון לחיות וכאלה. הורות מכילה ותומכת. 
אמון באנשים. רצון להפוך לחלק מתפקד בחברה. בן הזוג שלי.
הגברת הראשונה מנסה לעשות לי שיחות עידוד כאלה של את יכולה,
את תעשי ותצליחי ותראי אותך את אדם מוצלח והכי חשוב שתתחתני עם כסף.
והמוח שלי עטוף בנייר צלופן כדי שלא יחדרו אליו המילים המחליאות,
אלא רק יעברו לידו עד ששטף הדיבור יפסיק.
אני בכלל לא מצליחה להבין איך להתגבר על האובדן בכלל, ואנשים סביב
פשוט מרשים לעצמם לבנות לי תכנית של איך להכיר את הזין הבא.
תעשי פה ותלכי שם ותוך גג שנה מהיום תפתחי טינדר ואם את לא פותחת אני אפתח בשמך.
סליחה ומחילה מכבודכם, אני סבורה שכולכם קצת מבולבלים
כי, מבזק חדשות, אתם א' לא עוזרים בשום צורה, וב' פשוט חלאות אדם אגוצנטריים.
קחו את הרצונות המעוותים שלכם ותדחפו אותם לתחת ואל תנסו
לגרום לי להפוך למה שאתם רוצים שאהפוך לו.
הפער בגרסא שלי מול הגרסא של העולם כל כך גדול,
עד שאני חושבת שהתוכנה שלי לא תצליח לרוץ יותר על מערכת ההפעלה הזו.

יום ראשון, 16 במאי 2021

חיבור על חומרים משני תודעה

ברצוני לדרג את הסטלה של חומרים משני תודעה שונים שזכיתי לטעום את חוויתם. יהיו כאן בערך 4 אבל, זה נורא חשוב לי וגם אין לי מה לעשות כי אכלתי סיר שלם של מק אנד צ'יז מהקופסא אחרי שבכלל לא הייתי רעבה והכנתי אותו כל כך מלוח שאכלתי אותו עם סוכר וקטשופ והטעם שלו עדיין היה כמו של האוקיינוס ובכל זאת המשכתי לאכול כי יש לי חור בלב ולא הקאתי אפילו למרות שהכל פיזית כואב לי כל כך. הפסטה יצאה אל דנטה לפחות, זה סיפק אותי מרקמית בלבד והרס לי את הנוחות בגוף של עצמי. מה חדש בעצם.
אז, סמים.

אלכוהול, או: הטעם של הרבה יותר מידיי חופש ובדידות מצלקת בגיל צעיר.
זה היה השיט שלי פעם, לחלוטין. הייתי מתגאה בקיבולת האינסופית שלי והשתמשתי ביכולת שלי לא לחוות הנגאובר כקו אופי מנחה בגילאים בהם הרגשתי ששאר המתבגרים הדביקו את הפער שצברתי מגיל 10. אני חושבת שזו הייתה הזעקה לעזרה הראשונה שלי אי פעם, שמעולם לא קיבלה מענה מהסביבה אבל כן קיבלה חיזוק בצורת סחרחורת ואיטיות מחשבתית שעזרו לי לחשוב פחות על כמה שאני לבד. אלכוהול תמיד היה לי עצוב, מעולם לא חברתי. המרירות המצמררת של הרעל הזה זורק אותי אחורה לבית ריק וחשוך, לשיחות אינסוף עם הסטוקר, להתמודדות עם דחייה שהפכה להיות חלק מהקיום שלי, הדחייה המעצבת ההיא מצד ההורים. אבל היי, למה אני משתפכת פה, מה זה היומן האישי שלי? באתי לעבוד.
סטלה של אלכוהול אובראול נורא מבאסת. הסחרחורות המגעילות יחד עם הכובד בבטן מלוות באופן מחריד את היכולות המוטוריות המועטות שנשארו לך בזמן שכל מה שאתה רוצה לעשות הוא להקיא ושכל זה ייגמר כבר. השינוי התודעתי לא מדגדג את המוח, אלא יותר מאפיל על יכולת החשיבה והופך אותך למעין בלוב אנושי שכל מה שהוא יכול לעשות זה להמשיך לשתות כי אתה כבר בתוך זה. אני חושבת שליטרלי הדבר הטוב היחיד באלכוהול זה שהוא יחסית זול וזמין, למי שממש לא רוצה להיות בהכרה הלילה. סטלה קלה עד בינונית מאלכוהול היא מעין מירוץ של הקומון סנס שלך עם רמת השכרות שלך, שרבות ביניהן מי תנצח הלילה. אה וכוס אמא של הנגאובר ובחילות סבבה?

וויד, או: לדחוף את הסופר אגו שלי לתוך הלא מודע.
אהוב ליבי הוויד. הייתה לנו התחלה קשה לי ולו, רוויה בחוויות טראומטיות והרבה מאוד חרדה. גם, כל הסביבה שלי לא הפסיקה לדבר עליו ולפאר ולשבח, המושיע מהשגרה והדבר הכי טוב שיקרה לך אמרו. אז סלדתי, כי תמיד כשעושים לי הייפ אני בדרך כלל עתידה להתאכזב ולמה לי לנסות וכולם מטופשים. 
אני חושבת שהסטלה הראשונה שלי הייתה אחת החוויות הנעימות ביותר שאי פעם חוויתי. הרגשתי כאילו ריפדו אותי בחומר ממנו עשויים עננים בדמיון שלי, והנוירוטרנסמיטורים עשו לי עיסוי ברקמות המוח במקום להכאיב לי כמו שתמיד הם עושים. 
תמיד זלזלתי במאנץ' לפני שחוויתי אותו בעצמי. חשבתי שגם ככה אני רעבה כל הזמן כל החיים וזו תחושה לא נעימה, אז לא הבנתי למה אנשים בסדר עם לחוות תחושת רעב מוגברת עם הסטלה שלהם. אף אחד לא סיפר לי שרגשות האשמה שלי יתנדפו ויפנו מקום לדחפים שדחקתי לעמקי התודעה כדי שלא ארצה דבר חוץ מלהיות האני האידיאלית בעיני החברה. חוויות סנסוריות הפכו לנפלאות, בכל אספקט. מוזיקה הדהדה מתוך המוח שלי אל החוץ, טקסטורות וטעמים אחזו בי כל כך חזק, ואורגזמות באמת, אלוהים. "זה חותך אותי מהעבר ומשאיר אותי רק בהווה". אוהבת את ההתעסקות עם הקססה והפרחים, אוהבת את הריח המטורף והטעם המיוחד של כל סוג. לצד זאת, הסטלה מאוד תלויית חומר. היו בהחלט הרבה סטלות מבאסות, לצד כאלה שרק עוררו בי חרדה ולא עשו דבר טוב מעבר.
כן אציין שעם האביוז שכמובן עשיתי, תחושות האשמה מצליחות להתגבר על כל הטוב ולחלחל גם למקום השמח הזה, אז לצערי אני לא יכולה להיות מסטולה 100% מהזמן כי זה לא מספיק חזק בשביל שאצליח לוותר על הכל בשלמות כמו שאני רוצה. פאקינג סופר אגו נוקשה ודורשני שלי. תן לי להשתגע כבר.

קלונקס, או: אז ככה הייתי חושבת אם לא הייתי נוירוטית וגבולית?
תקופה ארוכה חשבתי שרסקיו וכדורי הרגעה מצמחי מרפא אובר דה קאונטר היו הדרך להשקיט חרדה, אחרי שניסיתי אותם הבנתי שהם 'לא בשבילי' כי הם רק מרגיעים את השרירים לרמה של שינה בעוד שבמחשבות אני עדיין צורחת על עצמי ועל הכל וקורסת מבפנים לתוך רסיסי האישיות שנותרו לי. לא הכרתי קלונקס כי אין כזה דבר כמו בריאות הנפש במשפחה שלי, זאת סתם אני שדרמטית ובלחץ וצריכה להירגע ולחיות את החיים ולהשתחרר ועוד קלישאות שעושות לי לפגוע בעצמי אחר כך.
אז חברה הביאה לי משלוח חירום של קלונקס לתוך אחד מהתקפי החרדה הדו שבועיים שלי, הגיעה במיוחד אליי כדי לשים לי את זה בפה. לקח לי תקופה ארוכה להבין שהיא עשתה את זה כי התקף חרדה זה משהו שאמורים לטפל בו ולא לשבת בתוכו עד שיפסיק לשתק אותי, כי כשהגיעה אליי עם הכדור לא מאוד הבנתי מה היה לה כל כך דחוף להציל אותי ממצב כה יומיומי וזניח. כמו לבוא לחפוף לי את הראש, אני יכולה לבד אישה.
קלונקס מרגיש כמו ההשפעות של טיפול פסיכולוגי ארוך שנים שמחלחלות אליך לתודעה במתחת ל20 דקות. המעבר הקיצוני ממשבר קיומי ממשי שקורה לי עכשיו לתוך תחושת שליטה ואיחוי של פיסות האני והקוגניציות היה בלתי נתפס. כמו קסם. הגוף לא דרוך יותר, הפחד לא מושך בחוטי המחשבה. מאוד נעים, מתגעגעת אליו קצת.

אטנט, או: אני מעדיפה לעשות הכל חוץ מאת המטלה שמולי.
אני חייבת להגיד שאין לי מושג איך אנשים מתפקדים על אטנט לכל כך הרבה שעות על בסיס יומיומי. אני חושבת שזו אחת התחושות היותר ביזאריות שהרגשתי בתוך המוח של עצמי. זה כמעט הפך אותי לאדם אחר, לאדם טוב יותר. במיוחד שאצלי הערך העצמי כבול בשלשלאות ברזל אל ההצלחה שלי בלימודים ובעשיית מטלות ובסימון V קטן ליד משימות ברשימות שלי. לא הייתי קוראת לו מרגיע, יותר כמו מכוון את עדשת המצלמה שהיא הקורטקס הפרונטאלי שלי, וגורם לי להיות מונעת מרציונל ולשיעמום לא להיות דבר יותר. זה מוחק שעמום מהמציאות, פאקינג איך?

חשיש, או: כמה זמן לא התעסקתי עם פלסטלינה.
איזה חומר לא מגרה ויזואלית. מתנסה לראשונה בשבועיים האחרונים אחרי טולרנס ברייק הארוך ביותר שהיה לי (חודשיים?). אידיאלית לא הייתי מתארגנת עכשיו ומחכה עוד קצת, אבל עוד יום אחד של סאחיות בתוך החודש המחורבן והכאוטי הזה היה מוביל אותי למקומות הרבה יותר גרועים מכאן.
כל כך מעצבן להתעסק איתו. שווה לגמרי את הסטלה. יכולה מאוד להקביל לוויד, עם פחות חרדה ופחות מאנץ'. אין סחרחורת. מינוס מאוד גדול הוא הטעם המגעיל והצורך ב5 טון טבק בכל פייסל, כי הוא לא תופס נפח כמו ירוק. השאכטה הראשונה בטעם צמרמורת בעורף, והבאות כבר לא נוראיות כי אני מסטולה. אה, ופייסל חום אחד עושה נעים במוח כמו פייסל 3-4 ירוק.
מעניין אם יש שונות גדולה בין סוגי חשיש כמו שיש בין סוגי וויד. נתנסה.
קניתי תחליף טבק והוא בכנות דוחה ולא כיף לעישון ולמה שמישהו יוציא מוצר כזה לשוק.

זה ה2 סנט שלי על חומרים משני תודעה. אני כמעט בטוחה ששמעתי את אותו השיר בלופים עד עכשיו.
התעכל לי המק אנד צ'יז, מקווה שלא תהיה אזעקה כי אני באמת מסטולה מידיי בשביל לדדות 5 קומות למקלט.
אדיוס, פוסט חסר פואנטה שיקרינג' אותי מחר.

יום שישי, 14 במאי 2021

i need a (good) friend

סחטיין על המצב הבטחוני שהסיח את דעתי ל72 שעות
תוהה עם עצמי למה כל כך ריק, מנסה להאשים את החמאס
שקטעו לי את רצף החיים ואת התכניות הבדיוניות שלי
ומנגד מתה לעוד אזעקה כדי שנוכל לפתוח חדשות ולבהות
ולרוץ למקלט ולהיפרד מהחיים, כדי לשוב ולגלות שהכל פה
כדי להסיח את הדעת המקולקלת שלי מהעובדה שאני ריק
אני חושבת שאני הילדה שקראה זאב פעם אחת יותר מידיי
והחזות הדכאונית שלי בבייסליין הקיום הפכה ליומיומית
עד כדי התעלמות גורפת של הסביבה מכך שאין לי רצון לחיות
אני רק צריכה להתחיל את הפרוייקט הזה, ומשם הכל יתגלגל
לתכנן מתי אעשה את זה, האם בבית או בחוץ,
האם בסביבת אנשים או לבד לגמרי בדלתיים סגורות,
האם צריכה להיפרד, האם מכל אדם בנפרד, האם לא בכלל,
ואולי השאלה הכי חשובה היא איך.
מילדות אני חושבת על לקפוץ מבניין גבוה במיוחד,
כי צריך רק את הרגע הקטן של ההחלטה, ואי אפשר להתחרט
אין איך לחזור אחורה באמצע הנפילה, אין איך לעצור
לא יעשו לי שטיפת קיבה או יחבשו לי פצעים מדממים,
כדי להישאר בגיהנום הזה ועוד להתמודד עם אנשים שיכעסו
על איך יכולתי ויש לי כל כך הרבה לפניי וכל החארטה הזה
שאנשים מאכילים את עצמם כדי להתמודד עם הפחד מהמוות
עובדתית החיים פשוט עוברים, והנה אני תכף בת 30
והגיע הזמן לתלות את הכובע לא? 
להצטרף למועדון הלבבות השבורים של גיל 27
תכף אני

מצחיק שאני מסתכלת על הכותרת שכתבתי, 
לפני שידעתי מה יהיה תוכן הפוסט ואיזה חרא יצא ממני היום
לא מגיע את הכאב ראש הזה לאף אחד

יום שלישי, 11 במאי 2021

"אה, שלום לך"

חוזרים לשם שוב
להתעלמות ולתיעוב
לחוסר היכולת שלי
ללכת ולא לשוב
כי אני שונאת את כאן
אבל אין לי לאן
ושונאת את עצמי בעיקר
שיבלע אותי תן

אני גבולית רצח לאחרונה
זה בעיקר החלל והכלום שחזר
לא באמת אכפת לי משום דבר
שמחה לתירוץ להישאר בבית
תמשיכו עוד שבועיים ככה עם הפיו פיו מהשמיים
כי עני חרדטיט עז לו רוצא לצאט עחוצא
תכניסו לי רקטה לתחת על הזין שלי
רק שהפרצוף העייף הזה לא יהיה חייב לחייך

יום ראשון, 9 במאי 2021

חוסר אונים

אני בחוסר שליטה מוחלט על עצם הקיום שלי
תלויה על חוט השערה בין ההווה לעבר
מחכה, רק מחכה לשמוע
עוד מילה, הברה, כל דבר
כי הדיסוננס גדול לי מידיי
בין להתעלם מעצם קיומי
לבין להיות כל העולם שלי

=]

סתם בוהה פה
יש לי מעצור באצבעות
ובמחשבה
מנסה לכתוב מילים
כולן הולכות לאיבוד

איך מעולם לא הייתי שמחה
אך לעד גוררת את עצמי מתוך היגון
או צוללת לתוכו
לרוב ביודעין
כזו פריווילגית
מרשה לעצמה לצלול
כשלאחרים אין את הזכות לבחור
איך ומתי
פשוט, כבר התרגלתי
לכבדות ולתהום
כמו שמתרגלים לסחוב
את האטמוספירה כולה על הכתפיים

יום שישי, 7 במאי 2021

עונש

אני לא מבינה שום דבר
לא בטוחה למה אני נענשת
למה האינטראקציות עם הסביבה
מסתכמות לנדנוד ראש וצקצוק
על עצם קיומי

אז כתבתי לך שאני מתבאסת
שככה זה נגמר, בכזו פתאומיות
קטיעה אגרסיבית של החיים
בהחלטיות לא מתפשרת
והיום הייתי צריכה לנהל על זה שיחה
בעל כורחי בכלל
עם אנשים שגם ככה חושבים שאני חסרת עכבה
שאני עיוורת למצב
שפוגעת בעצמי בכוח
כי הרגשת את הצורך לקחת ממני את הערב הזה
לבודד אותי עוד טיפה מהעולם
ולהעניש אותי על זה שיצרתי איתך קשר

אז חסמתי אותך ל20 דקות ופתחתי את החסימה
כי אתה עוד חלק מההוויה הקיומית שלי
ואני כנראה כבר לא משלך
כמה נפגעתי וכעסתי והושפלתי ונעלבתי
אין לי מושג מתי אני אפסיק להרגיש ככה
אם בכלל

קשה לי עם הקור ועם השנאה
מרגישה אשמה בדברים שלא עשיתי
אות קלון על הנפש והמציאות
וכל הזמן בראש אני תוהה לעצמי
אם שוב נפלתי למלכודת הדבש
שאמרה לי את כל מה שרציתי לשמוע
עד שהפכתי למיותרת שוב
ומה הסיבה לזה בכלל? מה עשיתי?
מה פאקינג עשיתי לאחרים בעולם הזה
וכל הזמן אני צריכה לעבוד על עצמי
ולשנות אותי ולהיות מישהי אחרת
רק כדי שיפסיקו לדרוך על כל כולי
למה אני תמיד הטועה

פתטית
עלובה
לא ראויה לחום אנושי

אני אוהב אותך ואת בן אדם מדהים

יום רביעי, 5 במאי 2021

הכל קשה לה

חייתי בדלוזיה קצרת מועד בה הדברים שיש לי לומר עניינו מישהו

אממ
הלילות מתסכלים
בדממה הצורמת שלהם
ונשאר לי הרבה זמן למחשבות
של איך ומתי
בעיקר איך
שיהיה בלי כאב
שיהיה מרגיע
כמו ללכת לישון
וזה בסדר אם יתאכזבו
ואם יתגעגעו
וזה גם בסדר שיכעסו
או שיסיקו עליי דברים
זה בסדר

מרגישה הרבה פחות רע כשמסטולה
מצליחה לעבד, לנשום, להירדם
לא להתאבסס על האיך והמתי

"אני לא מבינה למה
הכל כל כך קל לאחרים
וכל כך קשה לבת שלי"

יום ראשון, 2 במאי 2021

לספר לך

אני רוצה לספר לך
על היום שלי
היום הקשה שלי
אותו התחלתי מלהתפטר מהעבודה עם הבוס החרמן
המשכתי עם להירשם להסבה לעבודה סוציאלית
ואז הלכתי לפגוש את שתי המתמודדות הראשונות שלי
לא לפני התקף חרדה ובכי היסטרי ותהום פעור לי בלב
וחזרתי עם עוד קצת חרדה ועם טבק
ואכלתי גולדה איתה וישבנו לעשן אחרי הפילאטיס
ועברנו ליד הבית שלך בדרך חזרה
ודיברנו עליך ואני בוכה 
ושונאת אותך ואוהבת אותך
ובעיקר בוכה על מה שהיה
ועל מה שלא יהיה יותר
על הסדרות שקטענו באמצע
שעכשיו לא צריך לחכות אחת לשני
על התכנונים שלעולם לא ייצאו לפועל
על המוזיקה שלעולם תזכיר לי אותך
על הרצון שלי לספר לך על כל זה
ושתגלה אליי את האמפתיה המינימלית ביותר
זו שאתה יודע לגלות
ותגיד לי עזבי שטויות
בואי נגלגל פייסל של ערב
ונברח יחד מהרגע הזה
כל כך בא לי לברוח איתך מהפרידה שלנו
הגיע לנו יותר זמן, יותר טוב
איך אני פאקינג אמורה להמשיך לראות the boys עכשיו אבל
וגם כולי דמעות אינעל העולם
בוכה מכוער ורועש
סתום לי האף והמוח
אצלול אל מחר ואל יגון נוסף
אני חולמת עליך בכל לילה
ומתעוררת ורוצה לספר לך מה חלמתי
ויש לי את הכמה רגעים הקטנים האלו
של אופוריה ובלבול, בהם אני לא זוכרת
לא זוכרת שאני צריכה להתחיל לבכות