יום שישי, 14 במאי 2021

i need a (good) friend

סחטיין על המצב הבטחוני שהסיח את דעתי ל72 שעות
תוהה עם עצמי למה כל כך ריק, מנסה להאשים את החמאס
שקטעו לי את רצף החיים ואת התכניות הבדיוניות שלי
ומנגד מתה לעוד אזעקה כדי שנוכל לפתוח חדשות ולבהות
ולרוץ למקלט ולהיפרד מהחיים, כדי לשוב ולגלות שהכל פה
כדי להסיח את הדעת המקולקלת שלי מהעובדה שאני ריק
אני חושבת שאני הילדה שקראה זאב פעם אחת יותר מידיי
והחזות הדכאונית שלי בבייסליין הקיום הפכה ליומיומית
עד כדי התעלמות גורפת של הסביבה מכך שאין לי רצון לחיות
אני רק צריכה להתחיל את הפרוייקט הזה, ומשם הכל יתגלגל
לתכנן מתי אעשה את זה, האם בבית או בחוץ,
האם בסביבת אנשים או לבד לגמרי בדלתיים סגורות,
האם צריכה להיפרד, האם מכל אדם בנפרד, האם לא בכלל,
ואולי השאלה הכי חשובה היא איך.
מילדות אני חושבת על לקפוץ מבניין גבוה במיוחד,
כי צריך רק את הרגע הקטן של ההחלטה, ואי אפשר להתחרט
אין איך לחזור אחורה באמצע הנפילה, אין איך לעצור
לא יעשו לי שטיפת קיבה או יחבשו לי פצעים מדממים,
כדי להישאר בגיהנום הזה ועוד להתמודד עם אנשים שיכעסו
על איך יכולתי ויש לי כל כך הרבה לפניי וכל החארטה הזה
שאנשים מאכילים את עצמם כדי להתמודד עם הפחד מהמוות
עובדתית החיים פשוט עוברים, והנה אני תכף בת 30
והגיע הזמן לתלות את הכובע לא? 
להצטרף למועדון הלבבות השבורים של גיל 27
תכף אני

מצחיק שאני מסתכלת על הכותרת שכתבתי, 
לפני שידעתי מה יהיה תוכן הפוסט ואיזה חרא יצא ממני היום
לא מגיע את הכאב ראש הזה לאף אחד

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה