these terrors

נפילת מתח שכזו

אחרי יום ארוך

רוצה לישון ורוצה גם לא

פייסל חירום יבוא בטוב

ממש עכשיו

אבל אין

וגם דיממתי על כל המגבת

מעניין איך החיים ייראו

בעוד דקה

בעוד שבוע

רציתי להיות קוהרנטית

אבל זה נעלם לי באמצע

וזה נעים, בליל מילים

אכלתי יותר מידיי

רע לי בקיבה

והמוח מרוקן

היא נכנסה לפה באיזו מאניה

דיבור מהיר לא מאורגן בכלל

ועפו לעברי המון מילים

וניסיתי להנהן ולהעמיד פני קשובה

וכל הזמן הזה חשבתי שואו

ככה נראית מאניה

הזמינה אותי לסיגריה

דחיתי בנימוס

מעניין מתי היא תשאל מה שלומי

בלי לרצות לספר לי מה שלומה

אני רוצה שיחזרו שנות ה2000 המוקדמות

מבחינה מוזיקלית

אני זקנה נרגנת

ומתה להגשים חלום לאני בת ה12

להיראות כמו ילדת סצנה פרופר

עם הטוסט בשיער והכל

וגם קצת כי נמאס לי להתפשר על טונצ טוצנ טונצ טקטקטקטקטקטטקטקקטק

תנו לי מנגינה רועשת וזמר אובדני

שיזמר את הנשמה שלי בצורה הכי צ'יזית שיכולה להיות

אני צריכה לקטוע את היום הזה

כמו גפה רקובה (גפיים ביחיד זה גפה? גף?

אני מהטקסט הזה למיטה, לעולם לא אדע)

ומתרוצצות לי מחשבות אקראיות בראש

כמו שלא עניתי להוא מההתנדבות בוואטסאפ

ושלא חזרו אליי מריאיון עבודה

ושצריכה לעשות טסט לאוטו הבן של זונה

ושאני גם בלי משקפיים ואין לי מושג אם אני כותבת בעברית בכלל

נמאס לי לזייף שאני נחמדה

לאנשים שלא רוצה להיות אליהם נחמדה

אני חושבת שהגיע הזמן לשחרר את השריר הכפוץ הזה

חדל פוסט חסר פואנטה

לילט קהל דמיוני של המוח שלי

סליחה ‏שאני ‏קיימת

אין לי פרטנר לשיחה אז במקום לכתוב מונולוג לתוך הודעת טקסט ולצפות לתשובה שלא מגיעה ולבהות שעה בחלון וואטסאפ המזורגג ולראות את האונליין נעלם, אני כבר אכתוב את הכל כאן כי אני באמת לא מבינה כבר מה קורה וצריכה לפרוק כי אין מצב שאני נרדמת ככה גם אם יחבטו בי בראש עם שאריות הכבוד העצמי שנותרו לי. 

ממתי אני האישה הרעה שמנסה לדחוף אותך לשיח? לדחוף את הגבר החזק והחסון לדבר על הרגשות שלו? בחיים לא הרגשתי ממך כל כך הרבה גבריריות, זה חדש נורא ומוזר לי ולא חיובי בשום צורה. 

כאילו אני מרגישה שאני צריכה לשאוב ממך מידע כמו מבאר מים, להתאמץ כל כך חזק ולהזיע ולהיחתך, בשביל טיפה קטנה של מלל שלא מרכיבה אפילו חצי משפט ומשאירה אותי עם יותר סימני שאלה ממה שהתחלתי.

אני כל כך לבד בעולם, אני לא מרגישה אותך איתי. הקיום שלך הפוך משלי, לכאורה בלי סיבה מהותית בכלל. אז ברור שאני אחשוב שאתה מתחמק ממני בכוח כי אתה יכול, וכי בתפר בין הבוקר שלך לבין הלילה שלי זה חופר ומתסכל לשני הצדדים לדבר על כל דבר שהוא רציני.

מה, מה כבר ביקשתי אלוהים אדירים? שתגיד לי מה קורה לך בפנים? שתתן לי קצה חוט? גם אם אין לך מושג, תגיד לאזעזל פשוט תגיד שאין לך מושג ואל תשאיר אותי לחשוב שאתה מסתיר ממני משהו או לא רוצה לומר אותו.

אני שמה את הלב המזויין שלי על השרוול והולכת נגד כל האינסטינקטים של 'הוא יברח! תפסיקי לדרוש! תפסיקי להיות מטרד!' כי האמת היא, שאתה כבר בורח אז למה לי לשמור את הכל בפנים.

אני בהלם מההתנהלות סביב העניין הזה. הקלילות של להתנדף באמצע שיח כל כך קשה משל דיברנו על מתכונים ואודטה מחרפן אותי ונוגד ליטרלי את כל מה שאני מאמינה בו. במיוחד שאני ערה כרגע בשביל לנהל את השיחה ו2 בלילה ויש לי לקום מחר בבוקר כי אני בן אדם שאכפת לו כוס רב רבאק ערס.

אני לא זוכר על מה דיברנו.

אני אזכיר, 

אמרת לי שהפסיכולוגית שלך מבינה אותך יותר טוב ממני, שאלת אותי למה זה חדש לי האופן בו אתה מתנהל, גרמת לי לבקש ממך לעשות איתי דברים בכוח כי אתה לא רוצה. אתה לא רוצה. אתה לא. רוצה.

ובלעתי את הרעל הזה ואמרתי סבבה, ושאכפת לי, ושאני דואגת לך ולי ולנו, ואפילו לא לזוגיות הכושלת שאנחנו מנסים לנהל אלא לעובדה שאנחנו כבר לא חברים יותר.

אתה לא חבר שלי יותר.

לא אכפת לך ממני. אתה לא עושה שום מחווה שמראה לי שאתה רוצה להישאר בחיים שלי, בין אם זה לשאול מה שלומי או לשלוח לי בוקר טוב ובין אם זה להפסיק להשתמש בכל הפתולוגיות כעוגת שכבות של תירוצים ולספר לי מה עובר עליך. 

אז אתה מתחמק ממני ואתה מדוכדך ואני שואלת למה, ואתה לא יודע למה שזה לגיטימי, אבל אתה מתחמק ממני אז יש לי רק מספר מועט של השערות לגבי הנושא, או שנמאס ממני סופית ואני כמו יתוש סביב החיים שלך שצריך למחוץ, או שאני גורם הסטרס, או שאין לך כוח לשום דבר שיוצא לי מהפה ובמקרה כזה אני לא יודעת מה לעשות. 

וכוס אמק כי הקשר איתך חשוב לי כל כך. אבל אני לא יכולה להכריח אותך לקחת בו חלק. אתה צריך לרצות.

ולא נראה לי שאתה רוצה. 

 לפעמים אני מרגישה שאני יושבת ומחכה למות

חרדת נטישה טייק #8793

אני שנואה ופגועה ופגומה

ולא חשובה מספיק בשביל אף אחד

איזה מזל שחתולים קיימים 

לבד ‏בעולם

כמו פעם

כיסופים למולדת

 

בילדאפ

התעוררתי בחוסר חשק משווע לעוד יום שבת שגרתי

אני מתקשה למצוא חן בימים כאלה, במיוחד כשלא יורד גשם

האמת היא, שמשעמם לי. אני צריכה טיפה קטנה של יוזמה

כדי להתחיל אולי כדור שלג שיגרור איתו עשייה

אממה, חצי פייסל מאתמול יושב על השולחן ועושה לי עיניים

"נעבור את זה ביחד" הוא אומר לי, "אני הפיתרון לשעמום"

עם כל הכבוד מר פייסל, אתה שקרן פתולוגי ומרוכז בעצמך.

עברתי שבוע של טולרנס ברייק לראשונה מזה 3 שנים

כמה פחדתי לא להתארגן, הייתי משוכנעת שהמציאות נוראית

שאי אפשר להתקיים בלי להתמסטל, שהריקנות תחזור

הקטע הוא שיש ריקנות ושעמום גם כשאני מסטולה אז,

סתם מכרתי לעצמי שקרים מבוססי חרדה והרס עצמי, כרגיל.

הדלקתי אותו. אין כמו שאכטה של בוקר.

אני חושבת שאני שוב מחכה קצת יותר מידיי זמן

להצבת גבולות ושיח עם אנשים שרואה גם אותי

כי אני נכנסת לאותו דפוס מגננתי של 'לא רוצים לא צריך'.

הייתי בחרדה אקוטית לגבי התחלת עבודה במקום החדש,

כי לקום מוקדם ולהתמיד מעולם לא היה הצד החזק שלי

וכשאני מבצעת זה לרוב גורר איתו עול נפשי כבד,

שזור בשנאה עצמית ותחושת פספוס של המציאות.

אני לא רוצה "להיתקע בתוך משרד מעופש ולבזבז את חיי",

זה הבוטום ליין של החרדה שלי סביב משרה מלאה

או כל משרה שלא תהיה, למען האמת. לבזבז את חיי.

כאילו לשבת מול יוטיוב ולמות 40 פעם לאותו הבוס

זה ניצול זמן ומשאבים נפלא וממלא אותי בהגשמה.

חברה מדברת המון לאחרונה על פרישה מוקדמת,

השאיפה היא לצבור מספיק הון עד גיל 40 ולצאת לפנסיה.

וזה משאיר אותי בתהיות סביב הדעה שלי לגבי העניין.

מצד אחד, משרות הן השטן. בכנות. לעבוד זה לא כיף.

מצד שני, אני הקדשתי את חיי ללמוד כדי שאוכל להשיג מקצוע,

את המקצוע היחיד שאני מצליחה לדמיין את עצמי עוסקת בו.

אני בגישה של לנצל את המשאבים המועטים שנשארו לי

כדי לתת דחיפה אחרונה להתחיל את הקריירה הזו, שאני רוצה.

אני לא מרגישה מרוקנת מכוחות כמו פעם, 

לפחות לא עד האפיזודה הדכאונית הבאה שתגיע.

חבל שאין לי על זה טיימר, כמו אפליקציה של מחזור חודשי.

אפליקציה שתלמד אותי ותנבא מתי אני עתידה להיכנס לדיכאון.

אני מרגישה שקצת חסר לנו שיח לאחרונה.

כל המאמצים שלי לפתח שיחה עולים בתוהו לרוב,

ואני תוהה האם אני משעממת או חופרת, או שנגמר לנו על מה לדבר.

נקטע לי חוט המחשבה

שיעממתי גם את עצמי