יום שישי, 30 באפריל 2021

10%

אני נופלת למחשבות מטשטשות
של הו יופי סבבה נתאפס על החיים שלנו כל אחד
ויאללה נחזור אחד לשניה בעוד תקופה משמעותית
כי אני מסיימת את היום שלי ובסוף בא לי לדבר איתך
ולצחוק איתך ולחבק אותך ולהתכרבל איתך
אני חוזרת לשיחות שלנו מ2017, שני ילדים בני 21
והכל רשום שם, שחור על גבי לבן
שאתה לא מוצא שום דבר מעניין בחיים
שאתה חושב שמיצית את הקיום הזה
שאם לא תתאפס על עצמך אתה תתפוצץ בגיל 40
ואני בתגובה רושמת לך שאני יודעת שאין לך רגשות
אולי רק ממש מעט, ואתה מסכים איתי
ושלא אכפת לך מאף אחד, לא ברמה שצריך להיות לך אכפת
וה10% המטומטמים האלה שנלחמת עליהם
של הספק של ההחלטה הזו להיות איתי
עוד לפני הדירה וההיקשרות והכל
ממש בתחילת החזרה שלנו לקשר
שאתה מפחד לעזוב אותי פתאום כי ישעמם אותך
כי לא תרצה יותר
אולי הכרנו את עצמנו טוב מידיי
והתעלמנו מהכל
אני לא רוצה להמשיך לחכות לך
אני לא רוצה להיות שם בגיל 30
ולקוות שאתה תשתפר ותחיה את החיים שאתה צריך לחיות
אבל אני גם לא רוצה אף אחד אחר לצידי
כי החיבוק שלך. אוף. החיבוק שלך.
החיבוק שלך הוא הכל. כל החום שעוטף אותי.
תמיד היה. גנבת אותי מהעולם
הסתרת אותי תחת הכנפיים האלה הכבדות
לקחת אותי והפכת לשלך
מהרגע הראשון שנפגשנו
ורציתי להיות שלך.
אני עדיין רוצה,
אבל לא ככה. לא ככה.
ואני בוכה ואני אמשיך לבכות
וכנראה כל ערב יסתיים ככה בבכי
לתקופה מאוד ארוכה
כי אני אוהבת אותך ומתגעגעת אליך
ואסור לי לדבר איתך, אסור לנו לחזור
כי אנחנו הורסים אחד את השניה.
טרוריסטים של גוף ונפש
אני תמיד, תמיד, תמיד
יאהב אותך.
ואני צריכה לחיות עם המחסור
של החיבוק
של הצחוק
של האהבה

כתבת לי על השוודי
it takes 2 people to have a relationship, but only 1 to end it.
כמו סכין בלב

מרגישה נבגדת

הבגידה באמון הכי גדולה שיכולת לעשות לי
לחפש יחד דירות, להבטיח שהכל יהיה בסדר
שלא תעזוב ולא תנוח עד שנמצא מקום בשבילנו
בשביל המשפחה שאנחנו
שלעולם לא תתן לי לחזור לגור אצל אמא
או להמשיך לגור במקום שאני מרגישה בו רע
וזהו, למחרת אמרת לי ביי
פשוט לא מעכלת עדיין
שזו המציאות שאני קיימת בה

יום חמישי, 29 באפריל 2021

אז אני חושב שזה רעיון טוב להיפרד

כמה פעמים הוא צריך להראות לי
שלא אכפת לו בכלל מהעתיד שלנו
שלא אכפת לו משום דבר חוץ מעצמו
התעוזה להגיד לי שאני לא מאמינה בו
אחרי שכל מה שאני עושה זה להאמין
ולרצות ולעודד ולקוות ולחלום
על החיים הטובים שיכלו להיות לנו ביחד
על השיפור במצב הנפשי
על הרצון לחיות שיחזור לפקוד
כמה ויתרתי על עצמי בשביל שתרגיש
רק טיפה יותר טוב בכל הרע שקיים
המעט שאני יכולה לעשות

אז נפרדת ממני שוב
בפעם האחרונה ללייף טיים הזה
כי אנחנו לא יכולים לחפש דירה ביחד אתמול
והיום שתחשוב שלהיפרד זו הדרך הנכונה
זה רק מראה לי כמה אתה לא שם רגשית
כמה אני רק פלסטר שלא מצליח לעצור את הדימום
את הנהר השחור שיוצא מתוך הנשמה שלך
אני אוהבת אותך המון
אני שונאת אותך נורא
ואני ארצה לחזור אליך
רק כדי שתזרוק אותי שוב
ואני לא אתן לעצמי
אני לא אתן לעצמי
אני לא אתן לעצמי

*סייד נווט לעצמי*
אני ברצינות כמעט ויתרתי אתמול
על להמשיך לנשום, להתעורר לעוד בוקר
מלאה בהתמודדויות וחוסר ודאות
ואתה רק רואה את עצמך
ומרשה לעצמך לעשות מניפולציות בשקל
ושהפסיכו המזויינת שלך תיכנס לי לתחת
הלוואי שתתפכח ותתעורר על החיים שלך
לפני שיהיה מאוחר מידיי
כי כבר איבדת אותי, אל תאבד את עצמך.

יום רביעי, 28 באפריל 2021

שהכל ‏ייגמר

אני רוצה לחתוך
כ"כ עמוק
סכין לתוך הלב
המכווץ העלוב
לכרוך ללפף
סביב הצוואר
חוסר משמעות
עומס מחנק
אני רוצה למות הלילה

יום חמישי, 22 באפריל 2021

דיסמורפיה ‏ והטרדות ‏

אז לא הצלחתי להיכנס למידה 40 היום, למרות שהשלתי מעצמי 20 קילוגרמים של מטען חורג. למה? כי תעשיית האופנה ההמונית יכולה כולה להיכנס לתחת המלכותי שלי. 
התחושה של לא להצליח לדחוף את הישבן לתוך בגד במידה אחת לפני הגדולה ביותר בחנות, כמובן הציפה בי את אני בגיל 16 מול מראה בתא מדידה מעופש, תחת אורות ספק פלורסנט בית חולים ספק מנורה בחדר חקירה, התאורה הידועה בעולם ככזו שתבליט ותתאר כל קו, פס, קפל, קמט, כיס, צלקת, פיגמנטציה, פצעון, נקבובית, או שערה שאינה במקום (או שהיא בדיוק במקום, תלוי את מי שואלים).
מאז אני מסתובבת בעולם כפילה משתפכת וחסרת פרופורציה. כלומר, מאז שנולדתי, אבל גם מאז התקרית המצערת.
תמיד היה לי בבאק אוף מיי מיינד את העובדה שלהוריד במשקל לא יעשה אותי מאושרת, אבל מי ידע שאחרי 20 קילו אני אראה במראה בדיוק את אותה הבבואה. אין לי את המשולש המיוחל והחצוף בין התחת לירכיים, אני לא מצליחה לראות לעצמי את הפות כשמסתכלת למטה, ובמראה מולי יש גוף זר ומוכר של אישה עם אותן הצלקות ואותן השערות ואותו הפופיק ואותם הקפלים. אה, וכרס שמנה וגדולה וגדולה וגדולה

הבוס שלי גם שמוק שחוצה גבולות אבל זה סיפור ליום אתר.

יום שישי, 16 באפריל 2021

בופ בופ

"יתקבל בהבנה" עלק, גם כן אני והאמונה העיוורת שלי בבני אנוש.
מצאתי את עצמי לועסת את הסיטואציה שקרתה לפני שיצאתי מהבית, עד שהרגשתי שאני חייבת להוציא את זה לדף כי אז אולי, אולי, המוח שלי ישחרר ויגיד שלא צריך לעסוק בזה יותר כי כבר הכל הובא על הכתוב.
אני בעיקרון ספק זועמת ספק פגועה, בעיקר מבולבלת ולא מצליחה לחבר את הנקודות של הפאזל לכדי מה שהגענו אליו בערב יום העצמאות. כאילו אני כן מצליחה לחבר את הנקודות, זה לא קשה, את אוסף של חרדות מבושמות באגו מנופח ותסביך אלוהות קטן, ממש קטנטן ככה לא מורגש, תו ריח עליון כזה.
ועכשיו בקצת עצבים, כי גם לי מגיע. מה הסיפור שלך חתיכת נבלה? מה את רוצה ממני? מה את רוצה מהחיים האומללים דיים שלי? הפכת לסיוט הכי גדול שלי, אני לא מבינה איך זה קרה. איך הכל השתנה במהירות אינסוף, מצאתי את עצמי מחבקת אותך רק כדי לשמוע בקול חרישי את הצפצוף הכמעט אילם של מטען חבלה שמופעל על טיימר. 
אני בהלם שהיה חודש אחד שהיה בסדר יחד, וגם זה כי הייתי בדיכאון הכי גדול שהיה לי מזה תקופה. פשוט יצאת מחליפת ה'חברה' וקברת אותה עמוק בארון, והחלטת להשתלח ולתקוף ולשרוט ולהרוס. כמו בבון.

אילוסטרציה

אני חושבת שבשנייה שאני והוא התחלנו להראות סימנים של חזרה, איפהשהוא שם התחלת להשליט טרור מבוקר על החיים שלי ועל הנפש. נבואות הזעם הבלתי פוסקות, הפציעות המילוליות, הone upping הבלתי נסבל, הגאזלייטינג האגרסיבי והזלזול המשווע בכל מה שאני ומי שאני. 

טוב החלטתי שכדי להמשיך לכתוב את הדבר הזה אני צריכה אלכוהול. 
done. ברנדי אלכסנדר לפרצוף, אחרי 15 שנות כמיהה.

האמת שאני כבר מרגישה יותר טוב, מתוך הפרקטיקה של לכתוב את האמת האובייקטיבית והבלתי מעורערת. כי כאן, היא לא יכולה לערער אותה. כאן הכל הוא האמת. שנכתבה על ידי, nonetheless, ולא על ידי האצבעות המרושעות והשקרניות והמניפולטיביות שלה. פה אף אחד לא יגיד לי שזו לא הפיצה שלי במקרר, או ישלוף לי את הטבק שלי מול העיניים, או יגיד לי שאני מכורה לדברים שעושים לי לא טוב וביניהם בן הזוג שלי. כמובן בגלל זה אני רוצה לעבור דירה, כי אני מכורה, זה ההסבר היחיד. לא שאנחנו אוהבים אחת את השני, לא שהיחסים שלנו במקום יותר טוב, לא שאכפת לנו מהרגשות של האחר, או חלילה, לא שרע לי בבית איתך. מה פתאום. אני מכורה לדברים שעושים לי רע ולכן אני רוצה לגור איתו. ל ג ' י ט.

אני קצת מאחלת לך להתנפח ולהתפוצץ כמו הילדה מצ'ארלי בממלכת השוקולד שהפכה לאוכמנייה גדולה וסגולה.
היה בי רצון לנתח דרכי פעולה אפשריות, אבל באמת אין לי איך לעזור לך אז אני בוחרת לעזור לעצמי. אם את תבחרי להרוס לי את הדברים שבבית כרגע, קרי לירוק לי באוכל, לשים לי משלשלים או להרוס לי רהיטים, או לחלופין לקרצף את האסלה עם המברשת שיניים שלי או להשתין לי בשמפו כמו שעשית לשותפות הקודמות, זה שלך. כל זה שלך. לא שלי. אני יודעת להיזהר. אני אריח את האוכל שלי לפני שאוכלת אותו, ואני אחליף מברשת שיניים, ואני אבדוק שאין לי גוש קקה מתחת למזרון, ואם תשימי לי משלשלים אז אני אשלשל כי מה עוד אני אעשה. שתדעי שחומציות טובה לשיער אז מ'כפת לי.

את הדגם של רג'ינה ג'ורג' בחנות עודפים. אולי אני אציע לך ממתק שוודי מצפון אפריקה שאומרים שהוא טוב להרזייה תוך כדי שאבין שהגבול לא קיים.

הבעיה עם ברנדי אלכסנדר זה שהוא כמו שוקו. טעים טעים שוכחים שמשכר.
די מיציתי להת'

יום ראשון, 11 באפריל 2021

וזה

אז לקחתי את ההחלטה הקשה, עוד אחת לאוסף
והבנתי שכדי שארגיש שלמה שוב
אני צריכה לעזוב את קונסטלציית המגורים הנוכחית
כי כואב לי הראש מלתכנן, מלחשוש, מלשתוק
ואני באמת מאמינה שזה הולך להיות חיובי בשבילי
לגור עם אנשים שאני אוהבת, שלא מתישים אותי
ויש לי תכנית שאני צריכה להוציא לפועל
שכוללת הרבה שיחות ומעט התנצלויות
ואולי בעיקר לעמוד על שלי ולענות בחכמה
למטר השאלות / בקשות / עקיצות / נבואות זעם
שעתיד להגיע בעקבות הרצון שלי לעזוב
וזה מפחיד אותי, כל מה שצריך לקרות עכשיו
אבל כשאני מסתכלת על זה, כמות הפעמים שהתלוננתי
גדולה פי כמה מכמות הפעמים שהייתה לי נחת
והלחץ והחרדה שיש לי סביב להכין אוכל
או לצאת מהחדר או להתקלח או לדבר
פשוט לא שווים לי את זה נפשית. בכלל.
שלא נדבר על ההורדות האינסופיות שאופפות אותי
כמו זה שלא אתקבל אף פעם לשום מקום וכדאי להפסיק לנסות
או זה שאני לא טובה בכלום והתחביבים שלי לא שווים דבר
או (אחד חדש טרי מהיום) זה שמעולם לא הייתי שמחה
"על מי את עובדת, בחיים שלך לא היית שמחה"
כן כי אני גרה פה שנה ושאבת ממני הכל. הכל.
אז אני הולכת לעשות את זה. לדבר איתו קודם.
על כל הלבטים והחששות והרצונות,
על העובדה שכבר קיבלתי החלטה, להציע תכנית פעולה.
אם יתקבל בסירוב וברע, סבבה.
אם יתקבל בטוב ובהבנה, אהיה מופתעת.

אחת התובנות שהובילה אותי בכלל לקבל את ההחלטה
הייתה העובדה שאני אשאר פה רק בשביל החתולים.