אז לקחתי את ההחלטה הקשה, עוד אחת לאוסף
והבנתי שכדי שארגיש שלמה שוב
אני צריכה לעזוב את קונסטלציית המגורים הנוכחית
כי כואב לי הראש מלתכנן, מלחשוש, מלשתוק
ואני באמת מאמינה שזה הולך להיות חיובי בשבילי
לגור עם אנשים שאני אוהבת, שלא מתישים אותי
ויש לי תכנית שאני צריכה להוציא לפועל
שכוללת הרבה שיחות ומעט התנצלויות
ואולי בעיקר לעמוד על שלי ולענות בחכמה
למטר השאלות / בקשות / עקיצות / נבואות זעם
שעתיד להגיע בעקבות הרצון שלי לעזוב
וזה מפחיד אותי, כל מה שצריך לקרות עכשיו
אבל כשאני מסתכלת על זה, כמות הפעמים שהתלוננתי
גדולה פי כמה מכמות הפעמים שהייתה לי נחת
והלחץ והחרדה שיש לי סביב להכין אוכל
או לצאת מהחדר או להתקלח או לדבר
פשוט לא שווים לי את זה נפשית. בכלל.
שלא נדבר על ההורדות האינסופיות שאופפות אותי
כמו זה שלא אתקבל אף פעם לשום מקום וכדאי להפסיק לנסות
או זה שאני לא טובה בכלום והתחביבים שלי לא שווים דבר
או (אחד חדש טרי מהיום) זה שמעולם לא הייתי שמחה
"על מי את עובדת, בחיים שלך לא היית שמחה"
כן כי אני גרה פה שנה ושאבת ממני הכל. הכל.
אז אני הולכת לעשות את זה. לדבר איתו קודם.
על כל הלבטים והחששות והרצונות,
על העובדה שכבר קיבלתי החלטה, להציע תכנית פעולה.
אם יתקבל בסירוב וברע, סבבה.
אם יתקבל בטוב ובהבנה, אהיה מופתעת.
אחת התובנות שהובילה אותי בכלל לקבל את ההחלטה
הייתה העובדה שאני אשאר פה רק בשביל החתולים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה