"אני חייבת לומר שכל הכבוד לך, אני ממש גאה בך על זה שאת עושה את כל ההחלטות הנכונות. את עושה דברים בשביל עצמך, ולא חזרת אליו, ונרשמת ללימודים וגם לא חזרת אליו, ואת בעשייה וכל הכבוד כל הכבוד לך באמת, גם על זה שלא חזרת אליו".
ראיתי סרטון אתמול על ילדים שגדלו להורים נרקיסיסטיים ואיך זה השפיע על החיים האומללים שלהם בבגרות. התגלה בפניי עולם ומלואו בו אני בת לנרקיסיזם, בורן אנד ראיזד, בצורה הכי סטריאוטיפית שיכולה להיות. הבסיס לכל זה הוא אהבה מותנית, וכשדיברו על זה בצורה כל כך החלטית והגיונית לא יכולתי שלא לחבר את הנקודות בין כל חתיכות החיים המפורקות שלי. זה לא שלא ידעתי על זה בעבר, כלומר, היה לי מושג דיי רציני שאמא שלי נרקיסיסטית (ואבא שלי חידה שאני לא מסוגלת לפענח), אבל לרוב ניסיתי לאבחן אותה ולא להפנות את ההשלכות כלפי עצמי.
ד"ר פרופסור פטריק ועמיתיו אמרו שם בסרטון שעם הורה נרקיסיסט הילד לא חווה אהבה בלתי מותנית כמו שילד צריך לחוות, ותיארו את קבלת האהבה כמו חתימה על חוזה, בו ההורה מציב הרבה מאוד תנאים שהילד צריך לעמוד בהם כדי שיתנו לו אהבה. המילים האלו חצבו באישיות הסדוקה שלי וגיליתי שאני גרועה מאוד בלהבחין בין אהבה ודאגה לבין מניפולטיביות דורשנית ורעילה. הקיום שלי מותנה בלרצות אחרים, ולא די בזה, אני גם נקשרת לאנשים שנגזר עליי לרצות.
"כל הפסיכופטים עליי" זה משפט שדבקתי בו במשך תקופה ארוכה, חשבתי שאני מגנט לאנשים שעושים לי רע כי אני מראה חולשה ונראית כמו טרף קל. מה מסתבר, שאולי ההיפך הוא הנכון. אולי זו אני נמשכת אליהם, כמו עש למנורה, לא מבינה שנשרפת עד שכבר מאבדת את היכולת להתנתק, לעוף הרחק. כי החוזה הזה, המזדיין הזה, בו אני צריכה לעמוד בתנאים כדי שיאהבו אותי, זה הדבר היחיד שאני מכירה. זו הדרך היחידה בה חונכתי לקבל אהבה. תמצאו לי נרקיסיסט שלא אוהב אישיות מרצה סביבו, אחת שכבר מכירה את כללי המשחק; את עושה מה שאני אומרת, ואני אוהבת אותך עד כלות. אני גם אהיה גאה בך, שריצית אותי, אני אתן לך מדבקות של כוכבי זהב ואחמיא לך, אבל לא יותר מידיי כדי שתזכרי שאת מתחתיי תמיד.
אני מרגישה כזה חוסר יציבות בקיום שלי, ובמיוחד בקשרים הבין אישיים עם הסובבים אותי. תמיד הרגשתי. האשמתי בלעדית את עצמי ואת המצבי רוח המשתנים ללא סיבה נראית לעין שלי כי אני זו שלא בסדר ואני זו שטועה ואני ואני ואני ואני א ש מ ה. אני חייבת לתקן את ההטייה המחשבתית הזו עבור עצמי, גם אם זה הדבר האחרון שאעשה עבור עצמי בקיום העקר הזה.
את ההיפך הגמור מלא יציבה. את האדם הרגיש ביותר לסביבה שלך, כי חונכת לקרוא את האחר ברמה עילית ומחושבת. חוסר היציבות שאת מרגישה הוא לא שלך, הוא של הסביבה הרעילה שאת גרה בה. זוכרת כשהיית ילדה והתעוררת לבקרים שהם אניגמה? התעוררת לסביבה אחרת לחלוטין, נזרקת למים כל יום מחדש. למדת לקרוא את השטח, בעל כורחך, כי כשהעזת לא לקרוא את חטפת צרחות, האשמות, אש חיה. אז תסבירי לי איך היום החרא הזה באשמתך. נכון שאנחנו יודעות איך להפנות את האשמה כלפינו, זה הכי אינטואיטיבי, קיבלנו על זה אינספור חיזוקים. זה מאכיל את החיה הרעבה הזו, מרצה אותה. אין מנוס מהעובדה שזה עוד יקרה. אבל זה לא שלך. זה שלהן.
עכשיו קצת התעצבנתי, כי וואלה מרגיז. את מעיזה חתיכת אדם קטן ומושתן ושברירי, מעיזה לומר לי שאת הולכת על ביצים לידי. מעיזה לערער לי את הקיום, לעשות גאזלייטינג אינסופי, לזלזל במהות הקיום שלי ובמי שאני, ואז לתת לי כוכבי זהב כי לכאורה הקשבתי לך. וכמובן, אם הקשבתי לך בעינייך, ואת חווה אותי כמתוקנת ובריאה, זה בזכותך הבלבדית. את טופחת לעצמך על השכם, שוב. שוב ושוב ושוב. אז אני רוצה להבהיר משהו, לעצמי העתידית שתיזכר במשפט שאמרת, ולך אם אי פעם תיתקלי בבלוג החבוי הזה ותצליחי לחבר מילים לפרצוף: אין לך שום חלק בהצלחות שלי. אין לך אפילו לא שבריר של קרדיט לתת לעצמך. את ניצלת אותי במצב השבור ביותר בו הייתי, ומשכת בחוטים לטובתך. ניסית לנווט את הכלי הריק שאני, לחטוף את המטוס ליעד שאת רוצה להגיע אליו (זה טוב לי שאת תיהי השפן ניסיונות שלי באקדמיה, לדוגמא אחת מתוך רבות).
ואת יודעת מה? אנחנו בקשר. אנחנו מה זה בקשר. יותר מזה שאנחנו בקשר, הוא הציל אותי מהסוף בצורה הכי לא מטאפורית שיכלה להיות. כי אפילו אחרי שפגעתי בו, שנפרד ממני, ששכנעת אותי לסיים את הכל דרכך כי אני יצור שביר בלי מוח שמקבל החלטות שרעילות לו לך, שאני יודעת כמה זה בטח הרגיש לו מחורבן, הוא בחר להיות שם בשבילי. למה? זה כבר נשגב מבינתי. לא מסוגלת לקבל אהבה כבר אמרנו. לא מבינה מה זה ללא תנאים. לכאורה הפרתי חוזה, אבל עדיין הוא שם. אוסף, מכיל, נוכח. כמה הגיוני היה להתפרק בלעדיו, בלי הנוכחות בחיים שלי של אדם אחד ויחיד שלא מנסה לשלוט מניפולטיבית.
מילות חיבה תמיד הרגישו לי ריקות, כי אף פעם לא הרגשתי שהרווחתי אותן בכנות. עכשיו אני גם יודעת למה, כי מעולם לא חיבבו אותי על היותי מי שאני, אלא על עמידה בתנאים אותם הציבו מולי, ביודעין או שלא. טוב, אולי כמעט מעולם. כנראה זו הסיבה שאני לא משתמשת בהן בעצמי, אני מרגישה שהן חסרות משמעות. דבר שצריך לשנות, מול אנשים שאני אוהבת.
רציתי לכתוב על השיחה שהייתה לנו אבל הפוסט הפך למסע צלב נגד נרקיסיזם.
אז תזכורת לעצמי, לכתוב על השיחה שהייתה לנו. על כמה שהייתה בוגרת ועל כמה אסימונים שעשו טובה שנפלו בגיל 26.
