איך קוראים לי

או: כמה קורטיזול זה יותר מידיי קורטיזול

קרו המון דברים בחודש האחרון

כמו שקורים בכל חודש כי חודש זה ארוך

כל יום מרגיש כמו חיים שלמים

שחולפים מול העיניים שלי כאילו זה יומי האחרון

ואני רק דבר אחד ביקשתי

שקט

אני תוהה אם זה בכלל קונספט קיים

או משהו שבדיתי תוך כדי צעדיי המגושמים בעולם

פיל בחנות חרסינה

הוא לא מתכוון אבל הכל נשבר מעצם היותו

לא מותאם לסיטואציה

זר

התעוררתי בלילה ב3 בבוקר

והיה לי בראש שאם התעוררתי אז יש סיבה

אז חיפשתי את הסיבה בעקשנות

אולי אזעקה אולי הודעה אולי מפלצת מהחושך

אולי הבעלת דירה לא חיזלשה אותנו וזה היה רק חלום

אולי לא באמת שברתי את הקרסול

אולי לא סוף ינואר ואין לי עבודה פתאום

אולי השביעי באוקטובר לא קרה בכלל

אולי המיגרנות האוקולריות זה סתם בגלל המזג אוויר

אולי אני אתעורר ברחם של אמא שלי

והיא תהיה אמא טובה דיה

אולי אני לא אקרוס לתוך עצמי כמו כוכב ברגעיו האחרונים

חזרתי לישון ב5 בבוקר וחיבקתי אותו חזק

הוא מצליח להבריח את השדים

אפילו מתוך שינה

הכל

אני בתחושה של רוצה לכתוב כל היום

אבל כשמגיעה לכאן לא יודעת מה לומר

אני חושבת יותר מידיי

כבר מתוך הרגל מגונה

לא סותמת את הפה

לא מצליחה לשנות דפוסים

קודחת לעצמי ולאחרים

אני מזהה באנשים את התסכול ממני כבר

אולי אני מפרשנת את זה כתסכול אני מודעת

אבל השוני, הם חווים אותי שונה

לא מצליחה לנהל שיחה יומיומית

או צועקת או בוכה או מיואשת או צינית

אני לא קיימת

רק רגשות קיצוניים

אני זוכרת את מי שהייתי

עם קצת יותר תקווה

קצת יותר בורות

בקטע טוב הבורות

פשוט לא נחשפתי

וגם, אני מנסה לא להקל ראש

בשנים המטורפות שעברו עלי

על העולם

ומצד שני איך כולם בסדר

ורק אני לא

רק אני לא

רק בי אין תקווה

וזה מוזר להם

אני מפחדת שאני רוצה חיים של מישהו אחר

שכל החלומות הקטנים שלי ליום שאחרי

הם כלום חוץ מאוסף רעיונות של אנשים אחרים

אני כבר בת 30 וזה כאילו מבוגר מידיי

להתחיל הכל מחדש

חיכיתי יותר מידיי זמן

ומה עכשיו אני אפרד מהקריירה

מהשנים של ניסיון תעסוקתי משמים ומיותר

ואלך לעשות משהו שאף פעם לא עשיתי מקצועית

איזה פחד זה

ולאן אני אפול אם לא אצליח

לאן נפלתי פעם

זה מבעית לא לדעת לאן העתיד הולך

ומצד שני מעולם גם לא ידעתי

פשוט נתקלתי בג'וב פוסטינג שלקח אותי לשם

האם אי פעם קיבלתי החלטה שקשורה לעצמי

או רק נתתי לזרם האינטנסיבי הזה לקחת אותי

ומצמצתי והייתי סטודנטית והייתה מגיפה

ומצמצתי והיו מלחמות והחלפנו דירות

ומצמצתי ואני לבד בעולם

ומצמצתי ואין שם כלום

אני רוצה שהפעם הבאה שאמצמץ

אהיה מישהי אחרת

עייפה

המציאות האלימה כבר לא חובטת

יותר נשענת עליי עם כל המשקל שלה

ומועכת לי כרית לתוך הפנים

כמו השיתוק שינה שמעולם לא היה לי

זה קטע שדווקא שיתוק שינה לא חוויתי

אם אני אי פעם אחווה אותו אני יודעת מי זה יהיה

איזה קריפי פסטה ששמעתי פעם

קראו לו the rake 

והוא אהב לבהות בך מהקצה של המיטה

ויש לי תמונה שלו בראש מגיל 14

זה כאילו בכל יום אני מגלה עוצמות חדשות של דיכאון

ואז למחרת כוחות מחודשים להתגבר עליהם רק לקצת

אני משחקת פונג אינסופי בתוך התודעה

כשהיא זורקת אליי מחשבות נוראיות וזכרונות עגומים

ואני אוכלת פחמימות ושותה פחמימות ומעשנת

מנסה להבין איך אני אמורה לגרד בכוחות עצמי אותי

את גוש הרפש האנושי שאני

ולתפקד ולתכנן

ואיכשהו זה קורה כל יום מחדש

אני מחכה לסופש כדי להתרפק לי ביגון

להרגיש אותו בעצמות הבנות 30 שלי

אלה התכניות שלי כבר תקופה

כל סופש אני צוללת

פוגשת עוד תהומות שניסיתי לכסות

אין מספיק חול בעולם

גם לא במחשבות

נזכרתי בכתום הזקן שלי

מסכן שלי שהשארתי אותך שם

ולא טיפלו בך לרגע

שנאו אותך כי רצית לאהוב

אני מצטערת באמת

סליחה שלא הצלתי אותך

או לפחות נתתי לך בית חם לסיים בנעים

אני מקווה שאתה במקום טוב יותר עכשיו

אני מקווה גם להיות

מכונת כביסה היא מטאפורה לחיים רק במקום בגדים נקיים מתים בסוף

אין כמו השכמה ב6:30 לאזעקה סימבולית כמעט שנה אחר כך

נזכרתי כמה טוב זה לחפור ציפורניים בבשר

הגוש חלבונים שיושב לי במיץ גולגולת מנסה כמה שיכול

אבל נראה לי שהשתחררה לו הרצועה או שהמיסב התעקם

אזלה לי כל תחושת המסוגלות המדומה

אני אקבר פה תחת הריסות החיים של כולנו

אני כבר קבורה

מה קרה, מלחמה?

בכל פעם שאני מעיזה לחשוב שהנה, גרוע מזה לא יכול להיות

היקום / האנושות / הכוחות האלוהיים המניעים את הכדור מתעוררים

ועושים לי זין בעין אבל כאילו את התנועה עם כל הזרוע והאגרוף

מזל שקיים האינטרנט כי בלעדיו לא היה לי מושג איזו שנה עכשיו

מי אני ומה עברתי לפני חודש, שנה, עשור

הזוועות שאנחנו נחשפים אליהם ברמה יומיומית

האנשים שנמצאים סביבי ומחליטים להעמיד פנים

עיוורון סלקטיבי, הכל יהיה בסדר

ובאלוהים איזה מזל שאני כבר יודעת שלא

הייאוש ממנו צמחתי אשכרה מניב פרי

פרי הדעת

מבינה שזה עניין של זמן

והשעון התחיל כבר לתקתק

וחייבים להזדיין מפה

בתקווה לפני שמאוחר מידיי

האשטאג התחלנו

הלוואי ואזכה להיות מחוסרת בית שם ולא למות פה

הכל הכל חוץ מלמות פה

אין ישרא כבר יותר מידיי זמן

אז נוריד את בלוגגר מהמדף וננגב את האבק

לא כתבתי כבר תקופה, אני בטח חלודה כמו המפרקים שלי בפאתי גיל 30

בעיקר הגעתי כדי לפרוק (אובייסלי?) על אמא שלי (אובייסלי!) the bane of my fucking existance

כרגע דרך ההטרדה העיקרית שלה היא במייל ומידיי פעם בקשות חברות מאנשים אקראיים שהיא מכירה

אני המזוכיסטית, למרות שהיא כבר נחסמה ועברה לספאם במייל, אני בודקת את הספאם בקצב שלי

איכשהו זה עושה הבדל כשאני בודקת בעצמי, כשאני לא מקבלת את הבועה הזו בטלפון ורואה את ה2 שורות הראשונות של המייל שמתחילות ב"אמא שלך אוהבת אותך ואנחנו צריכות לדבר" וחוטפת התקף זעם / חרדה תלוי ביום

זה נחמד לבחור מתי אני קורסת רגשית ולא שזה יקרה לי סתם פתאום בסופר בין הגבינות לקפואים

אין לי משהו חכם לומר

גם לא משהו מעניין

מרגישה שהשתניתי

כנראה לטובה? הזמן יגיד

מאסתי בבני אנוש שמרשים לעצמם לדרוך רגשית על אחרים

took me long enough

ולצד זאת שבורה רגשית מהבור ההורי שנפער בי מחדש, בתצורה חדשה

גם האבא שלי נתלש, גם הוא מנסה לחזור בחזרה

ולי כבר נגמר

מכוערת

מכוערתמכוערתמכוערתמכוערתמכוערתמכוערתמכוערתמכוערתמכוערתמכוערתמכוערתמכוערתמכוערתמכוערת