יום שבת, 27 בנובמבר 2021

צאי לטייל

יש לי מחסום שפתי בכתיבה
עם שפה שלא מספקת לי את כל המילים הנכונות
מה אם נאחד את כל השפות כדי לקבל את כל המילים
ונדבר כולם בשפה אחת עם כל המילים שצריך

אז, with that said,
אני מנסה לנתח איך הגעתי למצב בו עצות מאנשים קרובים אליי
ממשיכות להיות עצות שפשוט לא קשורות אליי בשום צורה
כאילו אני באמת לא מבינה איך מתקרבים לבני אדם יותר
אם יש איזהשהוא מחסום אינהרנטי בין אדם לאדם שפועל כמו מגנט
ודוחף אחורה ברגע שמנסים לקחת צעד קדימה

אני מרגישה שאני מחזרת אחרי הרבה אנשים והמאמצים שלי בלתי נראים
אתמול ליטרלי הייתי בטלפון שעתיים שלמות (!) כדי לסייע לחברה
ואיכשהו הצליחה לעקוץ אותי בין השורות באיזה משפט (שאני תפסתי כ)פאסיב אגרסיב
ובמקום לעצור שניה ולהתעכב על זה ולשאול על כוונת המשורר
כדי לגרום לעצמי להבין שזה לא סבבה לדבר אליי ככה ושצריכה לשים גבולות
הרגעים הקטנים האלה מתמוססים לי בין האצבעות, תמיד רק בדיעבד

אז כתבתי את הפסקה הזו ופשוט הקלטתי לה הודעה כי מיציתי להיות האדם הזה
שמתנחמד ומחייך ומכיל ואוהב
ואני צריכה לאמן את השריר הזה ומוטב מאוחר מאשר לעולם לא

אני גם חווה דחיות קטנות ביומיום שלי שלא יודעת מה לעשות איתן כל כך
כי אם אני מתאמצת ומקבלת דחייה כנראה שזה לא היה מספיק, או שאין עניין מהצד השני
ו'לא היה מספיק' זה רעיל מאוד ומוביל לחור שחור של אשמה וערך עצמי נמוך
אז אני נותרת עם מסקנה שאין עניין מהצד השני

מרגישה כמו ברירת המחדל של כולם והכל
מתי אהיה ברירת המחדל של עצמי?

יום שבת, 6 בנובמבר 2021

רואה שחורות ומבושמת קלות

כשאין וויד צריכים להיות יצירתיים
אז אני בברנדי אלכסנדר מספר 3
ואכלתי בשר מפורק מעל הקרש חיתוך כמו אנטילופה
סתם, לאנטילופות אין קרש חיתוך
אני שמחה שאני יודעת איך להכין את זה עכשיו
תודה לאני בת ה11 שטעמה את המשקה
והוא היה לה כל כך ט ע י ם שזכרה את השם
את כל שאר גיל 11 אני לא זוכרת
או בערך את הרבה מאוד מהחיים
אין קשר לאוברדרינקינג שעשיתי בגיל ההתבגרות
מה פתאום

אז אוקיי
מחר יום ראשון
וזה ממש הופך להיות לי דחוף
הלהתפטר של העניין
כי נתתי צ'אנס ואז עוד כמה
כי מי אני אם לא שטיח כניסה בלוי
וניסו לשחד אותי בעזרת משכורת
עכשיו, נשמות, די
דייי די
אז מה אם אתם מביאים לי כסף
אני הפריווילגית יכולה למצוא את עצמי מסרבת לו
והולכת לעבוד במקדונלדס
למה? כי במקדונלדס יש ריח של צ'יפס
וחלומות שהתנפצו
ואני בדיוק צריכה את הוויב הזה עכשיו
ולא את להיות עובדת חרוצה ואחראית
כל הבומרים בחיי אומרים לי שככה זה
ככה החיים
סובלים סובלים ואז מתים
אז לפחות תרוויחי כסף בדרך
אבל בשביל מה זה טוב אף אחד עוד לא הסביר לי
מצרכים אני יכולה לקנות גם עם שכר מינימום
או חצי משרה רחמנא
וגם מה אתם חושבים שעשיתי בכל שאר החיים שלי
לא סבלתי? נהניתי? חחחחחחחחח
וקצת נגמר לי הלסבול
ונגמר לי גם מהפצועה שאני עובדת איתה
שהשמש הירח והכוכבים לא יודעים למה הסכמתי בכלל לחזור לעבוד איתה
וגם מהבוס שחושב שהוא עוד קצין
תוציא את המוצץ מהפה דבר איתי עוד 10 שנים
הדממה המוסכמת שיש במשרדים
שלוחשת לי באוזן 'זה מה יש'
ומקפיאים אותנו כדי שנתנוון קצת לאט יותר
כמו חדר מתים, להאט את הריקבון
באתי עם ריקבון מהבית חמודים

האקס-שותפים/עריצים שלי התארסו
וזה עשה לי תגובה ראשונית של מסך שחור
כמו בפיג'מות המסך של גרי, מסך שחור מסך שחור
כי לא הבנתי למה רשע וטוב לו
ואז נזכרתי שלא באמת טוב לו ולא לה
אבל אני עוד במסך שחור כי אני בוחשת במחשבות
אחרי הפוסט הנרגש עם התמונה המתוזמנת והשפתיים
כמה שפתיים צמחו לך אישה
וזהו הם שמחים ומחייכים ואני לא מצליחה שלא לעקוב
אני חייבת לצפות בסרט הזה
לא יכולה שלא לדעת את הסוף
ואני מאחלת להם רק רע בגדול
עוד חודשיים פוסט מהחתונה
ואז עוד מעט פוסט עם בטן וכלב
ועגלה ומשבר זהות

נגמר לי הברנדי
ותכף גם היום
פתחתי עוד בלוג בישרא רק כדי שגם הוא ישתין עליי בקשת
למה רק אני מחוץ למועדון
מתלהב עליי שיש לו שגיאה פנימית
לכולנו אחי
תתן לי להיכנס

בחירתה של סופי
עוד ברנדי או עוד בשר

יום רביעי, 20 באוקטובר 2021

מיואשת

מרגישה שאסור לתת לי לקבל החלטות
אולי צריכה אפוטרופוס
אולי עוד צלקות
אולי לקבור את עצמי
מתחת להריסות הבניין שהוא החיים שלי
מרגישה שאין לי עתיד
לא ביחד, לא לבד
הכל מתמוסס
יחד עם האושר שייחלתי לו
וכמה ניסיתי לא לבנות עוד מגדל
לתת לחיים לסחוף אותי איתם
אבל בניתי
לאזעזל, בניתי
וזו אשמתי
ועכשיו צריכה לרסק אותו שוב
להשאיר אבן פינה
שתזכיר לי מה היה
ומה יכול היה להיות

יום רביעי, 13 באוקטובר 2021

טיוטה

כאילו, אלה החיים?
אנחנו לא זוכים באיזה do over מרענן?
לקבל החלטות יותר משמעותיות?
למה כל פעם שאני נכנסת לפייסבוק 
ורואה מישהו חמוש בתעודה וחיוך מפלח פנים
יש לי צמרמורת במורד העורף
האשטאג שמחת זקנתי
זה והתואר הארור שסיימתי בעקשנות
מתוך איזו עננה מעוורת
בה חשבתי שיש לי משמעות

יום ראשון, 10 באוקטובר 2021

לא ‏יודעת

לא יודעת
לא יודעת כלום
לא יודעת הכל
לא רק שלא יודעת
גם לא מבינה
גם לא יודעת וגם לא מבינה
אז לא יודעת

יום שבת, 2 באוקטובר 2021

מחדל

אני מרגישה כמו הגלגל השלישי בחיים של עצמי ושל כולם
ושאף אחד בעולם יבחר לבלות את הזמן שלו איתי אם היו לו אופציות אחרות
ואולי זו רק אני ומלנכוליה של תכף חוזרים לעבודה
ואולי אני גם שונאת את כולם והם שמו לב איכשהו
לדפרסיה שלום

יום שלישי, 21 בספטמבר 2021

הלכת

זהו, נגמר. את לא גרה פה יותר. את ובובת הפיטום שלך ארזתם ויצאתם מהבית, והשתקעתם במגדל השנהב העירוני הסמוך. עזרתי לכם לארוז ולהזיז ולסחוב ולהעביר, ואתם נכנסתם לרכב שלכם ונסעתם בלי להסתכל לכיוון שלי, אפילו בלי איזה 'ביוש' יבש או חלילה סיכום של תקופה או פרידה נורמאלית. יצאת לי מהחיים באותה מהירות שנכנסת אליהם.
ברגע שהחתולים נחטפו מכאן נשבר לי הלב המזדיין שלי, וזו הייתה טיפת המים האחרונה שהייתה צריכה לחצוב בסלע התודעה שלי כדי לפרוץ את סכר הרגשות שהקמתי לעצמי סביב השהות פה איתכם. עמדתי פה בבית ריק עם שאריות של חיים של אנשים אחרים והוצפתי בתחושה שלא חשבתי שארגיש. נטשו אותי. שוב.

אני לא מצליחה לסמוך על עצמי יותר בשום דבר, אני מסתכלת על כל אספקט של החיים מזווית מעוותת לחלוטין. לא בכוונה, פשוט גידלו אותי שני נרקיסיסטים לא פנויים רגשית ולמדתי על בשרי פעם אחר פעם שאני לא שווה יחס. נדמה לי שהגעתי לקצה גבול יכולת העיבוד שלי ומצאתי את עצמי תקועה עם הרבה תובנות שלא מניבות אף פרי רגשי חיובי, אז עכשיו הדיכאון מרגיש כאילו הוא כאן להישאר. הוא תמיד היה כאן, אבל הייתה בי קצת תקווה שאני אצליח להשתחרר מהאמונות המגבילות ואז אהיה בן אדם שונה לחלוטין או משהו. אז לא, לא לא. רוע הגזרה הוא מלחמה יומיומית עם מחשבות שהן בעיניי אמת מוחלטת שהתגלתה בפניי כשגויה על ידי אנשים שלא גדלו בצל נרקיסיזם. אז מה, SSRIs? הדפוקה שאני גם מפחדת לקחת כדורים שמא חלילה המשקל יעלה או הליבידו ירד. כאילו איזה ליבידו כבר יש לי כשאני מרגישה כמו העצמות של העוף שזורקים לחתולי רחוב אחרי ארוחת חג. אני מכריחה את עצמי לאונן כדי לזכור שבכלל יש לי דגדגן. בריא סה"כ. 

כאילו, קצת בא לי למות באופן עקבי. נעלתי את עצמי כדי שיהיה לי זמן לבכות את כל מה שלא בכיתי בשבועיים האחרונים. I'm lost for thoughts.