יום ראשון, 15 בספטמבר 2024

מכונת כביסה היא מטאפורה לחיים רק במקום בגדים נקיים מתים בסוף

אין כמו השכמה ב6:30 לאזעקה סימבולית כמעט שנה אחר כך
נזכרתי כמה טוב זה לחפור ציפורניים בבשר
הגוש חלבונים שיושב לי במיץ גולגולת מנסה כמה שיכול
אבל נראה לי שהשתחררה לו הרצועה או שהמיסב התעקם
אזלה לי כל תחושת המסוגלות המדומה
אני אקבר פה תחת הריסות החיים של כולנו
אני כבר קבורה

יום שני, 29 ביולי 2024

מה קרה, מלחמה?

בכל פעם שאני מעיזה לחשוב שהנה, גרוע מזה לא יכול להיות
היקום / האנושות / הכוחות האלוהיים המניעים את הכדור מתעוררים
ועושים לי זין בעין אבל כאילו את התנועה עם כל הזרוע והאגרוף
מזל שקיים האינטרנט כי בלעדיו לא היה לי מושג איזו שנה עכשיו
מי אני ומה עברתי לפני חודש, שנה, עשור

הזוועות שאנחנו נחשפים אליהם ברמה יומיומית
האנשים שנמצאים סביבי ומחליטים להעמיד פנים
עיוורון סלקטיבי, הכל יהיה בסדר
ובאלוהים איזה מזל שאני כבר יודעת שלא
הייאוש ממנו צמחתי אשכרה מניב פרי
פרי הדעת

מבינה שזה עניין של זמן
והשעון התחיל כבר לתקתק
וחייבים להזדיין מפה
בתקווה לפני שמאוחר מידיי
האשטאג התחלנו

הלוואי ואזכה להיות מחוסרת בית שם ולא למות פה
הכל הכל חוץ מלמות פה

יום שני, 3 באפריל 2023

אין ישרא כבר יותר מידיי זמן

אז נוריד את בלוגגר מהמדף וננגב את האבק
לא כתבתי כבר תקופה, אני בטח חלודה כמו המפרקים שלי בפאתי גיל 30
בעיקר הגעתי כדי לפרוק (אובייסלי?) על אמא שלי (אובייסלי!) the bane of my fucking existance
כרגע דרך ההטרדה העיקרית שלה היא במייל ומידיי פעם בקשות חברות מאנשים אקראיים שהיא מכירה
אני המזוכיסטית, למרות שהיא כבר נחסמה ועברה לספאם במייל, אני בודקת את הספאם בקצב שלי
איכשהו זה עושה הבדל כשאני בודקת בעצמי, כשאני לא מקבלת את הבועה הזו בטלפון ורואה את ה2 שורות הראשונות של המייל שמתחילות ב"אמא שלך אוהבת אותך ואנחנו צריכות לדבר" וחוטפת התקף זעם / חרדה תלוי ביום
זה נחמד לבחור מתי אני קורסת רגשית ולא שזה יקרה לי סתם פתאום בסופר בין הגבינות לקפואים

אין לי משהו חכם לומר
גם לא משהו מעניין
מרגישה שהשתניתי
כנראה לטובה? הזמן יגיד

מאסתי בבני אנוש שמרשים לעצמם לדרוך רגשית על אחרים
took me long enough
ולצד זאת שבורה רגשית מהבור ההורי שנפער בי מחדש, בתצורה חדשה
גם האבא שלי נתלש, גם הוא מנסה לחזור בחזרה
ולי כבר נגמר

יום שלישי, 4 בינואר 2022

מכוערת

מכוערתמכוערתמכוערתמכוערתמכוערתמכוערתמכוערתמכוערתמכוערתמכוערתמכוערתמכוערתמכוערתמכוערת

יום חמישי, 16 בדצמבר 2021

לרצפת האגן שלום

התחלתי פיזיותרפיה של רצפת האגן
בשביל בעיה שתמיד ידעתי שיש לי
ומעולם לא קיבלתי את הרושם שניתן לתקן
תמיד הייתי השבורה והמקולקלת והעצורה
ויאללה תשתחררי כבר ואחרי החתונה זה יעבור
וכל האנשים האלה שמרשים לעצמם
לשלשל ורבלית על מישהו אחר כאילו זה סבבה

וכאילו די הגיע הזמן
הגיע הזמן להסתכל על הפות שלי בגיל 26 לא?
לשאול קצת מה שלומה, להגיד לה שיהיה בסדר
ואולי גם להאמין בזה בעצמי

אז, doctors orders כדלקמן
צריכה להתאמן כל יום כדי שנוכל אולי בעוד חצי שנה
להסתכל לבפנים לראות מה נשמע
כי אנחנו לא יודעות, כרגע סגור
מה זה סגור, אכבר סגור יעני, סיכה לא תיכנס
לא יכולה לראות אם יש מחסום פיזי בכלל
והיא לא ניסתה לדחוף לי דבר
רק בעדינות, לכווץ קצר לשחרר ארוך
ולקנות מאמנים כמובן
שזה שם חמוד לערכת דילדואים בגדלים משתנים
וזה יקר פגזים משום מה וגיניסמוס זה לא בסל תרופות
עשר אצבעות לי יש והן מגיעות בחינם
רק חבל שבו זמנית אני צריכה לקחת את כל אמצעי הקשב שיש ברשותי
כדי שהפתיחה של ה0.5 מילימטר שהשגתי לא תסוג תוך 3 שניות
מסכנה שלי אני מבינה אותה, היא אינטרוורטית גם כן
אוהבת להישאר בבית מתחת לשמיכה שם הכי בטוח וטוב
אבל פעם ביום צריכה להציק לה וחורף עכשיו
'וזה יהיה יותר קל כשאת מגיעה לעירור'
שזה דוקטורית ל'צביטונת בפטמות תעשה לך נעים'

וזהו עכשיו החיים שלי הם לכווץ לשחרר
הייתי אובסס על זה בכמה ימים הראשונים
עושה כלים מכווצת משחררת
במשמרת בעבודה מכווצת משחררת
שתי הפעולות המחרמנות בעולם כמובן
אבל התשתי את עצמי ואותה והחלטנו יחד
שאפשר פעם ביום ולא צריך להתחרפן
כי האנאליות הבלתי נסבלת הזו היא חלק גדול מהעניין
אז החלטתי לקחת אותה באיזי
וביקשתי ממנו לעזור לי גם לפעמים
זו נראית לי חוויה זוגית מקדמת ופורייה
כאילו וגם קצת יותר כיף בשבילי סהכ

אז בפגישה השנייה אשפית רצפות האגן לא נזפה
אבל אמרה שנשמע שלא עשיתי הרבה עבודה
כי עוד אין מאמנים כי אנחנו בעוני וחלב סויה זה יקר
אמרתי לה שאני ופותי בדיס כי נמאס לה מהגיפופים
ואני מה איתי מה עם חיי המין שלי
בדד אלך גם תפילה אין לי
רוצה כיף לא עבודה קשה
אמרה לי פויה ושהעבודה משחררת ואז יהיה יותר כיף
ואז אמרה לי שאולי יעזור להסתכל עליה מתכווצת ומשחררת
שלפעמים רואים אותה זזה חמודה שהיא
על לא עוול בכפה נתקעה איתי והיא באמת מגיע לה יותר

אז עשיתי את זה
והסתכלתי עליה, באמת הסתכלתי עליה, לראשונה
והיא חייזרית כזו אבל גם מעוררת אמפתיה
ואני צריכה לאחות בין חלקי המוח שלי
שגורמים לדיסוציאציה בין עצמי לבין איבר המין שלי
כי דקות ארוכות לא הבנתי מה עושים עם זה בכלל
הסתכלה עליי ואני עליה ולא ידענו על מה לדבר 
או אם יש לנו משהו במשותף
ושמתי טיימר ל5 דקות והתעקשתי, רק 5 דקות
ועשינו את זה
כיווצנו והרפינו
וראיתי אותה נרגעת קצת ומבינה שהיא במקום בטוח
וזה באמת עזר ועכשיו אנחנו חברות
צעקתי לה כל הכבוד ושהיא נסיכה
והיא אמרה לי פוסטמה את מדברת לעצמך

אני חושבת שזו תחילתה של ידידות מופלאה

יום שלישי, 7 בדצמבר 2021

זה סופו של כל בלון

שתבלע אותי הרצפת שיש המנוקדת משנות ה70 שמונחת מתחתיי
אני חווה רגעים כל כך תהומיים של ייאוש שמתפרצים בשניות
דוחפים את עצמם לתודעה העמוסה ממילא, כמו רכבת ביפן
הם אפילו לא באים אליי במילים, לא קלים לי לפיענוח
כמו שהם עוצמתיים ושתלטניים ולופתים את האמיגדלה המסכנה
ומשאירים אותי חלולה ומרוקנת ומיואשת וחסרת כל רצון לכל דבר

רוצה לישון

יום שבת, 27 בנובמבר 2021

צאי לטייל

יש לי מחסום שפתי בכתיבה
עם שפה שלא מספקת לי את כל המילים הנכונות
מה אם נאחד את כל השפות כדי לקבל את כל המילים
ונדבר כולם בשפה אחת עם כל המילים שצריך

אז, with that said,
אני מנסה לנתח איך הגעתי למצב בו עצות מאנשים קרובים אליי
ממשיכות להיות עצות שפשוט לא קשורות אליי בשום צורה
כאילו אני באמת לא מבינה איך מתקרבים לבני אדם יותר
אם יש איזהשהוא מחסום אינהרנטי בין אדם לאדם שפועל כמו מגנט
ודוחף אחורה ברגע שמנסים לקחת צעד קדימה

אני מרגישה שאני מחזרת אחרי הרבה אנשים והמאמצים שלי בלתי נראים
אתמול ליטרלי הייתי בטלפון שעתיים שלמות (!) כדי לסייע לחברה
ואיכשהו הצליחה לעקוץ אותי בין השורות באיזה משפט (שאני תפסתי כ)פאסיב אגרסיב
ובמקום לעצור שניה ולהתעכב על זה ולשאול על כוונת המשורר
כדי לגרום לעצמי להבין שזה לא סבבה לדבר אליי ככה ושצריכה לשים גבולות
הרגעים הקטנים האלה מתמוססים לי בין האצבעות, תמיד רק בדיעבד

אז כתבתי את הפסקה הזו ופשוט הקלטתי לה הודעה כי מיציתי להיות האדם הזה
שמתנחמד ומחייך ומכיל ואוהב
ואני צריכה לאמן את השריר הזה ומוטב מאוחר מאשר לעולם לא

אני גם חווה דחיות קטנות ביומיום שלי שלא יודעת מה לעשות איתן כל כך
כי אם אני מתאמצת ומקבלת דחייה כנראה שזה לא היה מספיק, או שאין עניין מהצד השני
ו'לא היה מספיק' זה רעיל מאוד ומוביל לחור שחור של אשמה וערך עצמי נמוך
אז אני נותרת עם מסקנה שאין עניין מהצד השני

מרגישה כמו ברירת המחדל של כולם והכל
מתי אהיה ברירת המחדל של עצמי?