דיברתי איתך היום ואז הבנתי מה קרה, הבנתי מה לא מקליק לי בכמה חודשים האחרונים. הבנתי למה אני מרגישה כאילו הכל מוזר למרות שפרקטית כלום לא השתנה.
נדמה לי שיש לך דפוס כזה, לא מודע כזה, שאולי גורם לך קצת טיפה להתאים את עצמך לאחרים על מנת להתחבב עליהם.
מה זה להתאים את עצמך? וואלה אני לא בדיוק בטוחה. אולי מבחינת תחביבים, דעות, רצונות, רגשות, נושאי שיחה, טעם במוזיקה, דעות על היקום.
אני אקבור את עצמי אגב אם אי פעם תקראי פה, כי לא מגיע לך שמישהו ינתח אותך ברמה הזו אלא אם כן את משלמת לו שיעשה זאת. אבל אני פשוט לא הבנתי כבר תקופה למה לא טוב לי כאן ועכשיו קצת הבנתי.
את שונה. את הפכת לאדם שונה. לא בקטע רע או טוב. פשוט שונה. בדרך הכי קלינית של העניין, הצגת את עצמך כאדם X וכרגע את מציגה את עצמך כאדם Y. יש לי תיאוריה לגבי למה זה קורה, נדרשים ממצאים נוספים לאישוש.
אני חושבת שאנשים עבורך הם אמצעי להשגת מטרה. כשרק הכרנו, נורא רצית לזכות בי. התכתבנו תקופה ומעין היה 'קליק' מאוד חריג ועוצמתי ברמה האנושית. אני זוכרת שבהיתי במסך ולא האמנתי שאת קיימת כי זה פשוט לא יכול להיות. כלומר, אין מצב שיש התאמה בין אישית ברמה הזו. לכן לא רציתי אפילו לפגוש אותך, חשבתי שעובדים עליי. אבל נפגשנו ועברנו חתיכת תקופה יחד, ואנחנו פאקינג גרות יחד עכשיו. צחוק הגורל וזה. מכירות שנה. פחח.
אז אולי אני מרגישה קצת מרומה, כי ברגע שסיימתי את התפקיד שלי בעולם מבחינתך, או יותר נכון, ברגע שכלאת אותי במגדל השנהב שלך כדי שאהיה זמינה ונוכחת, התפנית לציד נוסף. צעצוע חדש.
עכשיו, כוס אמא שלי כן? אני לא איזה פרס או משהו נחשק או בן אדם מאוד מעניין. אני לא יודעת למה ננעלת עליי. לא יודעת למה צריך היה לצוד אותי. "נכנסת לי ללב כמו שאף אחד אחר לא נכנס" שמעתי ממך, "המילה שלך חשובה לי מכל אדם אחר". איך, קיבינימט, זה קרה? ביטס מי. לא יודעת.
אז עכשיו הוא בתמונה, אותו צריך לכלוא. אוהו כמה יפה את עובדת על זה. יש לכם כבר שמות לילדים ואולם חתונה. כפרה. פאקינג מי את? אדם זר ומשונה שנהיית. את התאמת את עצמך אליו כמו כפפה, וזו חוויה נורא משונה מהצד. את ליטרלי לא אוכלת את אותו האוכל, לא לובשת את אותו הלבוש, את שינית את כל סדרי העדיפויות שלך, התחביבים שלך והדעות שלך על החיים. זה מרשים והזוי בו זמנית.
עכשיו, חשוב לי להבהיר (בעיקר לעצמי). אני לא קטנונית ברמה הזו. אני לא חושבת לעצמי שאני אמורה להיות בראש מעייניה, או בראש מעייניו של אף אחד, ברצינות. אבל עצם העובדה שרימו אותי אולי הכי חורה לי כאן. כי אנחנו מדסקסות על הא ודא לעיתים רחוקות, תראי איזה פוסט בפייסבוק מצאתי ויואו כמה זמן הקורונה הזה הא. כאלה.
וגם אין לי כוח אליו.
כן אני מודה. אוף. אין לי כוח אליו. אין לי כוח הוא ממלמל כל הזמן ואני צריכה להגיד "מה?" לפחות 5 פעמים בשיחה והוא גם לא חוזר על עצמו רוב הפעמים אז יש איזה שיח חרשים מתסכל. די אחי די נו. הוא גם לא יכול לנהל שיחה נורמאלית בלי רפרנסים לכל התוכן הישראלי שהבהרתי מיליון פעם שאין לי, לא מכירה, לא לוחקת חלק. אני לא יושבת אוכלת לך את הפאקינג מוח על דוטה סבבה אז תנשום ותרגע ותפסיק לדבר על ארץ נהדרת או רפרנסים לכדורסל. דדדדדדדדדדדדי. חוקים של דו שיח אנושי בסיסי מיי גאד שנינו מדברים את אותה שפה למה. להקשות. עליי.
שניה לא סיימתי את הנקודה שלי בכלל.
אם זה היה קורה, כל השינוי האישיותי הזה שלך, והמגורים שלי לא היו תלויים בך, וואלה על הזין שלי. תהפכי את עורך כל יומיים, יבושם לך ובאהבה אקבל כל קווירק. אבל אני גרה איתך וזה קשה לי.
קשה לי שהייתי בעמדת כוח ובדעת הרוב, ועכשיו אני אופוזיציה. קשה לי שהוא מממן אותך ותודעת השפע שלך הפכה להיות לא מבוקרת. קשה לי שהפכת להיות קרניבורית שוב, ואת תיעלבי מזה שלא ארצה לאכול בשר שאת מבשלת. קשה לי שהדעות שלך (שהיו פעם דומות לשלי) השתנו ברמה הזו, וקשה לי שמתוקף היותנו חברות כל כך אדוקות אני מין מרגישה מחוייבת אלייך ולרגשות שלך. קשה לי שאת קונה 2 קילו אסאדו ומצפה ממני לשלם עליו ולאכול אותו למרות שאני אומרת לך בפירוש שוב ושוב שאני רוצה להפחית בבשרים ושאני שונאת לאכול עוף. אני לא רוצה את זה בחיים שלי.
אז נכנסתי לחוזה עם בחורה שאכפת לה מהבריאות שלה ומהכוכב הזה, והיא נוטה לצמחוטבעונות שמבינה איך זה לחיות בצמצום קל כי אין כסף אבל עדיין להפיק את המיטב מהחיים, ועכשיו אני גרה עם בחורה קרניבורית שמבזבזת את כל הכסף שלה על מותגים יוקרתיים, טייקאאוטס ובשר. כל כך הרבה בשר.
אני כמובן הייתי חלק מאורח החיים הקודם, אבל אני בכלל לא רוצה להיות חלק מאורח החיים הנוכחי.
הבעיה היא, שהיא השתנתה ואני לא. אני לא. אני אותה גברת ללא שינוי אדרת. והתחייבנו כאן למשהו, חוזית וחברית. ניסיתי להיפרד ברמה השותפותית אבל זה לא עובד כי היא לא רואה את זה, היא לא רואה כמה היא השתנתה, ולא מבינה למה מפריעים לי "אותם דברים שהייתה עושה קודם". ביצ' לא. לא היית עושה את אותם דברים קודם. יא אלוהים. בא בחור עם משכורת עתק ומכר לך את החלום האמריקאי המפוקפק וההו כה 1980 וזהו? זה מה שקורה עכשיו?
אני לא מאשימה אותה. בכלל בכלל לא. שוב, התחלתי את כל הראנט הזה במילים "דפוס לא מודע". לא מודע משמעו, שלדעתי אין לה שמץ של מושג שזה מה שקורה ואני לא אהיה זו שתשים את המראה הזו מול פנים של אדם אחר בלי שביקשו ממני. זה לא מאוד חברי לנתח אנשים בכזה עומק ואז לומר להם את זה בפנים כאילו ביקשו ממני חוות דעת.
אלוהים יודע כמה אני מנסה לשכנע את עצמי לחתום פה עוד שנה. רק עוד אחת. כמה זול פה השכ"ד לעומת דירת יחיד. כמה מרווח ונחמד. דירה מהממת. אני מאוהבת בחתולים. בעל הדירה הכי מקסים שאי פעם המציאות הזו חוותה. אבל כמה עוד עד שאתפוצץ? אם לא תתני לי להפריד שותפותחת (רציתי לתקן לשותפותית אבל שותפותחת זו המילה היותר רלוונטית, תודה אצבעות) בלי רגשות אשמה וניתוק חברי, כמה עוד אצליח להפנים את הדעות שלי? כמה עוד אצליח לוותר על עצמי בדירה בה אני חיה בלי להתפוצץ?
יש כמה אופציות שהסיטואציה הנוכחית יכולה להתפתח בה: או שנתפוצץ כחברות כי את לא נותנת לי להיפרד שותפותית בלי ריגשי, או שלא אחתום על חוזה נוסף ואחפש דירת יחיד עבור ליטרלי כפול מהמחיר שמשלמת פה היום, או שתחזרי להיות האדם שהיית, שזה כמובן לא ריאלי אלא אם כן תיפרדו** ותצטרכי למשוך אותי פנימה שוב.
**אנקדוטה: הייתה לי פליטת פה כשדיברנו ואמרתי לה 'כשתיפרדו' ולא 'אם תיפרדו'. זונה שכמותי. אבל גם את עוקצת אותי נון סטופ ונכראה בכוונה אז, הכלבה מכלבה פטורה?
אני מרגישה שהפוסט הזה כל כך ארוך, מפורט וקליני שאני צריכה לסגור אותו בדיון ומסקנות. אבל במקום זה אני אסיים אותו באמצע מש
