אני בתחושה של רוצה לכתוב כל היום
אבל כשמגיעה לכאן לא יודעת מה לומר
אני חושבת יותר מידיי
כבר מתוך הרגל מגונה
לא סותמת את הפה
לא מצליחה לשנות דפוסים
קודחת לעצמי ולאחרים
אני מזהה באנשים את התסכול ממני כבר
אולי אני מפרשנת את זה כתסכול אני מודעת
אבל השוני, הם חווים אותי שונה
לא מצליחה לנהל שיחה יומיומית
או צועקת או בוכה או מיואשת או צינית
אני לא קיימת
רק רגשות קיצוניים
אני זוכרת את מי שהייתי
עם קצת יותר תקווה
קצת יותר בורות
בקטע טוב הבורות
פשוט לא נחשפתי
וגם, אני מנסה לא להקל ראש
בשנים המטורפות שעברו עלי
על העולם
ומצד שני איך כולם בסדר
ורק אני לא
רק אני לא
רק בי אין תקווה
וזה מוזר להם
אני מפחדת שאני רוצה חיים של מישהו אחר
שכל החלומות הקטנים שלי ליום שאחרי
הם כלום חוץ מאוסף רעיונות של אנשים אחרים
אני כבר בת 30 וזה כאילו מבוגר מידיי
להתחיל הכל מחדש
חיכיתי יותר מידיי זמן
ומה עכשיו אני אפרד מהקריירה
מהשנים של ניסיון תעסוקתי משמים ומיותר
ואלך לעשות משהו שאף פעם לא עשיתי מקצועית
איזה פחד זה
ולאן אני אפול אם לא אצליח
לאן נפלתי פעם
זה מבעית לא לדעת לאן העתיד הולך
ומצד שני מעולם גם לא ידעתי
פשוט נתקלתי בג'וב פוסטינג שלקח אותי לשם
האם אי פעם קיבלתי החלטה שקשורה לעצמי
או רק נתתי לזרם האינטנסיבי הזה לקחת אותי
ומצמצתי והייתי סטודנטית והייתה מגיפה
ומצמצתי והיו מלחמות והחלפנו דירות
ומצמצתי ואני לבד בעולם
ומצמצתי ואין שם כלום
אני רוצה שהפעם הבאה שאמצמץ
אהיה מישהי אחרת
