הלב שלי דופק והידיים רועדות.
אני חושבת שאתפוצץ בקרוב אם לא אכתוב,
אם לא אוציא את מה שאני חושבת עליו לדף.
את מה שאני באמת חושבת עליו, ולא פואטיקה בשקל תשעים.
בכל פעם שאנחנו מתחבקים אני שומעת אותך אומר
שאתה לא נמשך אליי יותר
ואני שונאת את זה שרק היו דיבורים על לשפר ואפס מעשים.
אני קמה עם המילים האלה בבוקר והולכת לישון איתן בלילה
והמוח עובד שעות נוספות על איך לפתור ומה לעשות,
ואיך אני אפתור את זה לבד? אין לי איך, אין לי איך.
אני צריכה אותך. אני צריכה שתעזור לנו.
כי הסייג הוא אצלך ולא אצלי, ואני לא יודעת מה לעשות לגביו.
אני מרגישה נחותה. אני מרגישה לא רצויה. אני מרגישה שאין לנו עתיד.
הדיסוננס המטורף הזה בין האווירה שאתה משרה עליי ועל הקשר
לבין הבעיה שטמונה מתחתיו, היא מחרפנת אותי.
אני לא מבינה איך אתה יכול לחבק ולנשק ולאהוב אותי
ולא להימשך אליי. לא לרצות לגעת בי מעבר, לא לרצות שאגע בך.
אני לא מבינה איך אין בך את הרצון לנסות להתקרב, להחזיר את האינטימיות
אם אתה באמת אוהב אותי כמו שאתה טוען. אוהב כמו בן זוג, ולא כמו אח.
ואנחנו קרובים, זה מה שמצחיק. אנחנו כל כך קרובים.
וזה עצוב לי ששמת עליי איקס. החלטת שזהו.
זה גורם לי לכעוס על עצמי ולבכות בלי סוף.
איך אני נשארת עם בן אדם שלא נמשך אליי?
והחברות שלי לא מבינות אותי, חושבות שאני פוגעת בעצמי בכוונה.
חושבות שאין לי ביצים לעזוב, רוצות לתת לי מכסה כדי שאוכל לברוח מהצרה.
אבל אין להן מושג מה קורה בינינו. אין להן מושג שהזוגיות שלנו מדהימה.
אז הן לא מצליחות לראות את הצד שלי בעניין בכלל. פוסלות אותי.
למה כולם פוסלים אותי לפני שנותנים לי סיכוי להביע את עצמי, סיכוי לתקן?
כמה צ'אנסים אני נותנת לאנשים אחרים. יותר מידיי, כנראה.
לא מגיע לי בחזרה? לא מגיע לי שתנסה? לא מגיע לי שתרצה אותי?
נתתי לך את כל הזמן שיכולתי לתת, וגם את הזמן שלא יכולתי לתת.
אני מנסה למנוע את עצמי מלהתרחק ממך. זה מה שאני עושה כשפוגעים בי.
אני נועלת את עצמי, את הרגשות ואת המחשבות. בולעת את המנעול.
עשיתי את זה איתך כבר פעם, כשהיינו תינוקות הורמונאליים.
ואני לא רוצה לעשות את זה עדיין, אני מנסה להימנע כמה שיותר.
כי אני אוהבת אותך. אני רוצה איתך עתיד. אני רוצה לפתור את זה.
וזה חרא לי שרק אני נמצאת בבעיה הזו בקשר, ואתה חי בנפרד ממנה.
ומדבר איתי על בית משותף ועל עתיד במקום טוב יותר, ועל התמודדות משותפת עם החיים.
אני לא מנסה להעמיד אותך על מוקד, אני לא מנסה לגרום לך להרגיש רע.
פשוט כמו שאני מכירה אותך, אתה כנראה בכלל לא יודע מה עובר עליי.
וזה לגיטימי לחלוטין כי אני גם לא חולקת אז מאיפה לך לדעת.
אני לא מסוגלת להביע את זה מולך, פנים מול פנים, כי אני אבכה בלי סוף.
אז הנה, זה מה שעובר עליי.
ההתפרצויות זעם ובכי שאתה רואה פעם ביום, זה הטריגר הבלבדי.
כי אני נמצאת במצב של חוסר ידיעה כבר כל כך הרבה זמן, וזה אוכל אותי מבפנים.
אני רוצה עתיד איתך. אני רוצה שנצמח ביחד לעתיד מדהים וכיפי כמו שאנחנו מדברים עליו.
אני לא חושבת שאני מסוגלת להגיע לרמה של קשר כזה עם אף אחד אחר בעולם.
אחרי השיחה של אתמול אני מבינה שאתה לא סומך על אף אחד, גם לא על עצמך.
אז אולי אתה מרגיש שאין לנו דרך לשפר וזהו זה. דטרמיניסטי וידוע מראש. עקשן.
אבל אני חושבת שאתה צריך להסתכל עמוק בפנים ולהבין מה אתה רוצה ממני.
כי אם אתה לא רוצה אותי לחיים משותפים בעתיד, עדיף שניפרד כידידים.
אבל אם אתה כן רואה את החיים שלך איתי, אני מפצירה בך, בוא נטפל בזה.
סוף סוף הפסקתי לבכות (עריכה: לא חשוב).
סליחה שאין לי אומץ לדבר איתך.
אני שונאת לבכות מול אחרים, אני שונאת להרגיש חסרת כוח.
זו אגב הסיבה שלא הצלחתי לדבר עם הפסיכולוג על הדברים האמיתיים.
כי אם אין לי כוח בחיים של עצמי, אז מה פאקינג נשאר לי.
