מגיפה עלינו

האם זה ייתכן שאני באמת שונאת הכל?

אין מצב שאני פשוט מוצאת שום דבר לעשות.

זה מגניב שיש לי זמן לאפות ולכבס,

אבל גם כוס אמא של לאפות ולכבס.

יש לי ספרים לקרוא שאני משקרת לעצמי שאקרא כבר שנים, יש לי אינסוף משחקי מחשב שאשמח תיאורטית לסיים או לנסות, יש מיליון לימודים וסמינריונית לכתוב וdon't get me started על הרשימת אנימה לצפייה שיש לי מגיל 16.

ולא בא לי לעשות כלום. פשוט כלום.

גם לא בא לי לצאת החוצה זה הקטע, כלומר אני לא מייחלת לרגע בו יפתחו את דלתות הסגר כדי לנהור למקום האהוב עליי. זה מה שאני מרגישה שכולם חווים, את הכמיהה הזו לצאת.

נו ולאן אני אצא, לאן כבר יש ללכת. לא היה לאן ללכת גם לפני שסגרו אותנו.

יש בדיוק 4 מקומות שאני יכולה ליהנות בהם בחוץ, וגם לא תמיד אהיה במוד ליהנות מהם.

חברה אנושית זה חשוב אבל אלוהים אם אשב עם מעגל חברתי ליותר מ3 שעות המוח שלי יימס ואני ארצה שכולם ילכו הביתה, או לחלופין ארצה פיזית לברוח מהמקום (וזה כבר קרה בעבר).

וזהו המצב המחורבן הזה גורם לי לתהות על קנקני.

ברוכים הבאים לרומינציה חסרת שליטה, בכיכובה של כמה-את שונאת-את-עצמך ג'וניור ושל בטח-המוות-מתוק-מכפי-שמספרים.

הוא מבקש ממני לספר לו מה עובר עליי, אבל אין לי מילים לתאר את התחושה ולהישמע קוהרנטית בו זמנית.

אני מרגישה כאילו אני תלויה על וילון מקלחת שהוא התודעה שלי, והמשקל שלי גורם לוילון להתנתק מהווים שמחזיקים אותו. כל נושא אותו אני בוחשת וחובצת ולועסת הוא עוד וו שמתנתק מהוילון, ואני נופלת טיפה יותר למטה.

את מה אני חובצת בדיוק? את הכל. את הכל. 

את החיים שלי וההחלטות שהובילו אותי לכאן, את התואר חסר התועלת הזה ואת המחשבה שאולי כבר לא בא לי ללמוד ושאני כבר לא חושבת שזה יהיה המקצוע שלי בעתיד, את מקום המגורים שלי והעובדה שאני צריכה יותר טבע ומרחב, את הזוגיות שלנו שאני בכנות לא יודעת מה הסטטוס שלה בראש שלו או שלי, את העובדה שאני מרגישה הכי נאהבת בעולם והכי שנואה באותה נשימה, את קווי האישיות הגבוליים שבי מנסים לפרוץ כמו משחק של הכה את החפרפרת, את המצב הבריאותי שלי ושלו, את המצב הנפשי של אח שלו, את חוסר הידיעה של מה יקרה בעולם ביום שאחרי, ואת היד שלי לוקחת מספריים ומנסה לחפור עמוק עמוק בתוכי כדי להקל קצת על כל הסערה הזו.

אולי תכף תהיה לי חמאה.