כבד לי

קצת קשה לי לנשום

אולי התעוררתי ככה היום

השבוע הזה עובר מהר 

ועדיין לאט בצורה מחליאה

רק שלא יראה אותי בוכה

סאבטקסט

אני נמצאת במצב צבירה כללי של אי שקט עמום.

למה עמום? כי הוא מוקף במסקנות שלי מהשיחה הגורלית שלנו.

המסקנות האלה מרפדות את תאי המוח שלי כמו תא מרופד בבית משוגעים, בולמות את הזעזועים שמהדהדים אצלי מאז.

אני לחלוטין מבינה ומקבלת את כל המסקנות האלו, כי אני חושבת שהן נכונות.

מה שמפריע לי הוא הסאבטקסט של כל מה שקרה. ההיפוך הקוטבי הלא צפוי שנתן לי אגרוף עצום בבטן.

לא ציפיתי שתנחת עליי כזאת כאפה בלי התרעה מוקדמת בכלל. ואלוהים, היא גם מצלצלת.

איך אני מתעלמת מהעובדה שיום בהיר אחד הוא פשוט החליט לחתוך?

בלי התראות מקדימות, בלי שיחות יחסינו לאן, בלי אף מילה. בלי אף מילה.

אין לי בעיה להוכיח את עצמי, אבל מה יקרה אם יום אחד בא לי סתם להיות במיטה?

יום אחד בא לי שלא ידברו איתי? או סתם התעוררתי בלי מצב רוח?

אולי קרו דברים בעבודה או בלימודים ואני מדוכדכת? מותר לי להיות מדוכדכת?

מותר לי לדאוג לגבי דברים? לא לעבוד על השדים הפנימיים שלי לפעמים?

מה עם לכעוס? לבכות? להביע רגש כלשהו שהוא לא שמחה והבנה?

אני מטבעי הרי בן אדם מלנכולי ורואה שחורות. 

פסימיות זה בריא, מחקרים מוכיחים שאופטימים מתים מהר יותר.

אז מצד אחד אני צריכה לשים את עצמי במקום הראשון, ומצד שני לתת את כל מה שאני יכולה.

ואולי זה שהוא אמר שאין לשנינו מספיק לתת בשביל שהזוגיות הזו תצליח,

אולי הוא התכוון שפשוט אין לו כוח לאישיות שלי יותר?

כי מה לעזאזל אני צריכה כבר, כמה אני דורשת יותר מהבחורה הממוצעת.

כל זה קרה עוד אחרי שהוא הסתכל לי בעיניים והבטיח לי,

הבטיח שאם הוא רואה את הסוף הוא יבוא לדבר איתי קודם כדי שנוכל לנסות לפתור.

ויכול להיות שמזה נעלבתי הכי הרבה. משבירת ההבטחה.

וזה גורם לי לתהות על דברים יותר עמוקים, עד כמה הוא מכיר אותי בכלל?

יותר מכל אדם אחר בחיים שלי, זו התשובה.

ועדיין, זה מה שקרה לנו? עדיין המילה שלי לא מספיקה בשביל לסמוך עליי?

עדיין הרצון להיות בזוגיות הזו לא מהווה הוכחה לכך שיש לי מספיק לתת?

מה עם המסע שלי להבנה עצמית וההתקדמות בהבנת התבניות המחשבתיות שלי?

והפתק ששמור לי בטלפון, שמצטט אותו אומר שזה מרגיש לו כמו משהו לשמור לנצח,

עכשיו מרגיש לי כמו שקר שהוא אמר לי בפנים, שקר שתיעדתי ובחרתי להיאחז בו.

שקר שגרם לי להרגיש ראויה לחום ואהבה של בן אדם אחר.

אולי הוא פשוט מעולם לא רצה להיות איתי במערכת יחסים, ואולי אני זו שדחפתי לכך,

ואולי הוא הסכים כי הייתי חסרת אונים ומסכנה כמו כלבלב נטוש.

אני אפילו מפחדת לפרסם את הפוסט הזה, כי אולי הוא יגיד לי כן להכל,

או אולי התדמית הבלתי מעורערת שאני מנסה לבנות לעצמי תרד לטמיון.

אבל אני בוחרת שכן לפרסם את זה, כי אם יש דבר אחד שאני בטוחה בו, זה מי אני.

אני לא חסרת יציבות רגשית, אני מלאה ברגשות. אני טובה בללמוד, אני אשת סוד.

אני בו זמנית האדם הכי משעמם שאני מכירה וגם הכי מלא חיים.

אם אני עצובה אני אבכה, ואני אני שמחה אני אחייך. 

אם אני מתוסכלת אני אתן אגרוף לשולחן, ואם אני דואגת אני אריץ מיליון תרחישים בראש.

ואני לא יודעת איך לא להיות אני, אם הייתי יודעת לא הייתי אני.

אז אני ממש מקווה

שמי שאני הוא לא הסוף של מי שאנחנו.

מנסים

אני כל כך מרוקנת.

אלה היו ה24 שעות הארוכות ביותר בחיים שלי.

יש בי תחושה מוזרה של תקווה וחוסר תקווה,

ושתיהן הולכות מכות בתודעה שלי.

כל מה שיש לי לעשות הוא לנסות להשתפר,

זה באמת כל מה שאני יכולה להציע.

לדעתי אני לומדת מהר ומיישמת מהר, 

כל מה שאני צריכה זה לדעת במה להשתפר ומה לעשות.

מקווה שישתפר, מקווה שהוא on board.

אני יודעת שכשהוא מחליט זה כמעט חסר תזוזה ובצדק, גם אני ככה. 

כשלוקחים החלטה צריך להתמיד בה.

אז אני החלטתי שאני משתפרת, ומקשיבה, ונותנת

ומנסה בו בזמן לשים את עצמי בחשיבות עליונה

כי רק ככה זה יוכל לעבוד לטווח הארוך.

כל מה שאני צריכה זה שייתן לי פידבק, מה יותר ומה פחות

מה כן ומה לא, מה מותר ומה אסור.

כי אני לא יכולה לנחש מה קורה לגמרי לבד.

אני שמחה שניתן לי סיכוי, שאני בתקופת ניסיון.

אשמח להפסיק לחשוב למשך 5 הדקות הקרובות.

כמה ניקוטין יש לי בדם כרגע.

fuck

אני כל כך מצטערת

לא ידעתי שהגעת לקצה

לא רציתי לדחוף אותך לשם

לדחוף אותך ממני

לא ידעתי שזה מה שעומד לקרות

הלוואי שהיית אומר לי 

לפני שהגענו לכאן

אתה אומר שיש תקווה

ושאם אנחנו צריכים להיות ביחד זה יקרה

אבל דווקא בזה אני לא מאמינה

אני חושבת שיש מעשים והחלטות

והחלטות משפיעות על מה שאנחנו חושבים
על מה שאנחנו מרגישים

ואתה כבר החלטת

אני חושבת שבכיתי את כל נוזל המוח-שדרה שלי החוצה

והמוח שלי צועק ואומר לי תילחמי

אבל אני לא רוצה להילחם אם אני הבעיה

בעיות פותרים

לא נלחמים להשאיר

נפתרתי

הלוואי שאיכשהו תתן לי צ'אנס

אחרון ודי

כמו לילדה קטנה

כי משהו אומר לי

שאין דרך חזרה

נשמה, זה לא יעבוד ככה

שלום למקלדת וכוס אמא של הכל.

הבנתי שאני צוברת המון כעסים ותסכולים כשאני לא כותבת. כלומר, אני צוברת אותם גם כשאני כותבת, אבל לפחות יש לי להתעצבן לאנשהו מאשר להשאיר הכל בפנים ולאכול לעצמי את הראש.

אז עכשיו כשישרא מת או גוסס או במקרה הטוב, חוטף איזה רימייק נחמד, אני חייבת להתפשר על האתר המכוער והמעפן הזה. כן אני יודעת שישרא יותר מכוער מבלוגר, אבל זה לא היופי זה האופי בסדר?!

אני לא לומדת מספיק. אני לא לומדת בכלל.

בשבועיים-שלוש האחרונים זרקתי זין עצבני על כל מה שקשור לעתיד האוניברסיטאי שלי.

אין לי כבר כוח, בכנות. אני לא רוצה ללמוד עוד מושגים ולשנן, אני לא רוצה לעשות את זה יותר.

די ראבק שנה רביעית תעזבו אותי בשקט כבר. אני לא רוצה. אני לא פאקינג רוצה.

אז הטבעתי את עצמי בוויד ועוד וויד. זה עבד יפה לחודש האחרון, אבל היום הרגשתי שהסרעפת שלי מכוסה באבקנים והזיכרון לטווח הקצר שלי סופג פגיעה ממשית והחלטתי שאי אפשר ככה יותר. אני עושה הפסקה.

כמה ארוכה תהיה ההפסקה, כולכם תוהים? (כולכם = האיד, האגו והסופר אגו שלי, כמובן).

וואלה לא יודעת. יכול להיות שבוע, יכול להיות חודש. יכול להיות 3 או 4 חודשים.

אם אני מצליחה 4 חודשים בלי ירוק ובו זמנית להתרכז בלימודים עד שנגמר המבחן מתא"ם הארור והמקולל הזה אני מוצצת לעצמי, נשבעת. לא יודעת איך אבל אני אלמד, הכל אפשרי.

יש שיגידו שהסמסטר הזה הוא בין המוצלחים שלי, בינתיים קיבלתי 100 ב3 עבודות חובה. אבל בכנות? נדמה לי שיותר מהכל אני למדתי איך להשיג את המידע הנחוץ לכתיבת העבודה עם מינימום השקעה מצידי. התמקצעתי ברמאות.

כך, שעם המבחנים הבאים עליי לרעה אני מרגישה רעד בלתי נשלט בהיפוקמפוס ורצון מתגבר לתלות את עצמי.

עם זאת, אני באמת לא צריכה וויד כדי להסיח את עצמי. יש משחקי מחשב, יש יוטיוב ומוזיקה, ויש סטרים אינסופי של בוב רוס מצייר דברים ועושה לי נעימי באוזן עם המברשות שלו. וויד פשוט לוקח את רגשות האשמה ומנתק אותי מהם (שזה מבורך בכל זמן אחר בו אני לא צריכה ללמוד ל5 מבחנים שונים במקביל).

ואו נזכרתי עכשיו למה התחלתי לכתוב. כי התעצבנתי. *מכחכחת בגרוני ועושה קנאקים באצבעות*.

דבר ראשון, אל תקרא לי נשמה יותר בחיים העלובים שלך. דבר שני, אני לא מצפה ממך ללמד אותי את התורה השלמה מאחורי כל קונספט העיצוב של משחק המחשב הזה, רק פאקינג שאלתי שאלה נורא קלה. אז להגיד לי ש'נשמה זה לא יעבוד ככה', נשמה, זה לא יעבוד ככה. קח את המלח שפיזרת לכל עבר ותדחוף אותו לחור של התחת שלך. נשמה. ילד קקה, בגדול. אז לא בא לי לשחק איתך יותר אם אתה מתנהג כמו חמור ולא יכול לשלוט על הרגשות שלך ועל המרמור כשאנחנו מפסידים. 

אבל כן, עשה לי קצת טוב להיכנס לפרופיל שלך ולראות שגם הפסדת את המשחק הבא אחרי שהאשמת אותי בהפסד של האחרון. תאכל זין. נשמה.

בא לי בורקסים.

הלכתי לצוד בצק.

שבוע בלי ישרא ואני כבר מתחרפנת

את הבלוג החלופי הזה נטשתי בדיוק 2 שניות אחרי שישרא חזר לאוויר.

הכריחו אותי לחזור לכאן עם ראש שמוט וזנב בין הרגליים.

למה ההנהלה כל כך נחושה בדעתה לקחת לנו את הבית? איך אין אתר לגיטימי אחר שהעתיק את ישרא בצורה טובה ולא נראה כמו פרוייקט גמר בHTML של בחור בן 43 שעשה הסבת מקצוע מריפוי ועיסוק במקרמה?

ה צ י ל ו