אני נמצאת במצב צבירה כללי של אי שקט עמום.
למה עמום? כי הוא מוקף במסקנות שלי מהשיחה הגורלית שלנו.
המסקנות האלה מרפדות את תאי המוח שלי כמו תא מרופד בבית משוגעים, בולמות את הזעזועים שמהדהדים אצלי מאז.
אני לחלוטין מבינה ומקבלת את כל המסקנות האלו, כי אני חושבת שהן נכונות.
מה שמפריע לי הוא הסאבטקסט של כל מה שקרה. ההיפוך הקוטבי הלא צפוי שנתן לי אגרוף עצום בבטן.
לא ציפיתי שתנחת עליי כזאת כאפה בלי התרעה מוקדמת בכלל. ואלוהים, היא גם מצלצלת.
איך אני מתעלמת מהעובדה שיום בהיר אחד הוא פשוט החליט לחתוך?
בלי התראות מקדימות, בלי שיחות יחסינו לאן, בלי אף מילה. בלי אף מילה.
אין לי בעיה להוכיח את עצמי, אבל מה יקרה אם יום אחד בא לי סתם להיות במיטה?
יום אחד בא לי שלא ידברו איתי? או סתם התעוררתי בלי מצב רוח?
אולי קרו דברים בעבודה או בלימודים ואני מדוכדכת? מותר לי להיות מדוכדכת?
מותר לי לדאוג לגבי דברים? לא לעבוד על השדים הפנימיים שלי לפעמים?
מה עם לכעוס? לבכות? להביע רגש כלשהו שהוא לא שמחה והבנה?
אני מטבעי הרי בן אדם מלנכולי ורואה שחורות.
פסימיות זה בריא, מחקרים מוכיחים שאופטימים מתים מהר יותר.
אז מצד אחד אני צריכה לשים את עצמי במקום הראשון, ומצד שני לתת את כל מה שאני יכולה.
ואולי זה שהוא אמר שאין לשנינו מספיק לתת בשביל שהזוגיות הזו תצליח,
אולי הוא התכוון שפשוט אין לו כוח לאישיות שלי יותר?
כי מה לעזאזל אני צריכה כבר, כמה אני דורשת יותר מהבחורה הממוצעת.
כל זה קרה עוד אחרי שהוא הסתכל לי בעיניים והבטיח לי,
הבטיח שאם הוא רואה את הסוף הוא יבוא לדבר איתי קודם כדי שנוכל לנסות לפתור.
ויכול להיות שמזה נעלבתי הכי הרבה. משבירת ההבטחה.
וזה גורם לי לתהות על דברים יותר עמוקים, עד כמה הוא מכיר אותי בכלל?
יותר מכל אדם אחר בחיים שלי, זו התשובה.
ועדיין, זה מה שקרה לנו? עדיין המילה שלי לא מספיקה בשביל לסמוך עליי?
עדיין הרצון להיות בזוגיות הזו לא מהווה הוכחה לכך שיש לי מספיק לתת?
מה עם המסע שלי להבנה עצמית וההתקדמות בהבנת התבניות המחשבתיות שלי?
והפתק ששמור לי בטלפון, שמצטט אותו אומר שזה מרגיש לו כמו משהו לשמור לנצח,
עכשיו מרגיש לי כמו שקר שהוא אמר לי בפנים, שקר שתיעדתי ובחרתי להיאחז בו.
שקר שגרם לי להרגיש ראויה לחום ואהבה של בן אדם אחר.
אולי הוא פשוט מעולם לא רצה להיות איתי במערכת יחסים, ואולי אני זו שדחפתי לכך,
ואולי הוא הסכים כי הייתי חסרת אונים ומסכנה כמו כלבלב נטוש.
אני אפילו מפחדת לפרסם את הפוסט הזה, כי אולי הוא יגיד לי כן להכל,
או אולי התדמית הבלתי מעורערת שאני מנסה לבנות לעצמי תרד לטמיון.
אבל אני בוחרת שכן לפרסם את זה, כי אם יש דבר אחד שאני בטוחה בו, זה מי אני.
אני לא חסרת יציבות רגשית, אני מלאה ברגשות. אני טובה בללמוד, אני אשת סוד.
אני בו זמנית האדם הכי משעמם שאני מכירה וגם הכי מלא חיים.
אם אני עצובה אני אבכה, ואני אני שמחה אני אחייך.
אם אני מתוסכלת אני אתן אגרוף לשולחן, ואם אני דואגת אני אריץ מיליון תרחישים בראש.
ואני לא יודעת איך לא להיות אני, אם הייתי יודעת לא הייתי אני.
אז אני ממש מקווה
שמי שאני הוא לא הסוף של מי שאנחנו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה