disposable

אני מנסה לתת מעצמי כל כך הרבה

בשביל שלכולם סביבי יהיה נוח וטוב

אני לא יודעת למה אני כל פעם מופתעת

שאני ברירת המחדל

קלה להחלפה

חד פעמית

לא מתאים לך? תלכי, שלום

לא נתגעגע

את לא חשובה מספיק

לעולם לא תהי

חוסר שליטה

להתאבד הוא בערך משהו כמו 50% מסך התעסוקה המחשבתית שלי בשבועיים האחרונים.

איך אעשה ואיך ייראה ומתי, כמה זמן ייקח לי למות, ומה בעצם עוצר בעדי.

הדבר המפחיד הוא שמעולם לא הרגשתי שבאמת ייחלתי לכך, כמו בתקופה הזו.

לא מצליחה להתמודד עם אף מחשבה. לא יודעת מה לעשות. 

מגיעה למסקנות לקוניות שלא מתיישבות בקנה אחד עם התחושות שלי.

'יהיה בסדר' למיניהם. לא יהיה בסדר, כרגע בתוך המוח שלי. לעולם לא יהיה בסדר.

ואולי זה דיאבולי ואולי זה עבר דרמטיזציה במוח הקטן הזה שרוצה רק מנוחה.

איך תהיה לי מנוחה מעצמי

רעל

אז נכון שa spoonful of sugar makes a medicine go down? 

אז אני מרגישה שככה מאכילים אותי רעל, עם כפית מלאה בסוכר. 

כל הפתולוגים בחיי שחושבים שיודעים מה טוב בשבילי. אבל כולכם פתולוגים בדרך אחת, ואני פתולוגית בדרך אחרת. 

אז מתה לרצות את כולם ומתה שיהיה טוב ורוצה להקשיב כי ליטרלי אקח עצה מכל אדם אחר,

כי אני כאין וכאפס לעומת כל אדם אחר על הפלנטה הזו. 

ושוכחת שכולם כולם מונעים מתוך חוסרי הביטחון שלהם ומתוך האישיוז במוחם. 

כלומר, לא באמת שוכחת, נשארת מודעת, אך בכל זאת מוצאת את המילים (הרעות והטובות) מושכות לי בחוטים ומנסות להוביל אותי בדרך שלהן. ואני, רפת השכל והשרירים, נותנת לכל אחד לאחוז לי במושכות ולהצליף לי בתחת.

אין לי כלום. אין לי כלום. 

ויותר מהכל, אני כל כך שונאת את עצמי. אני מתעבת כל רגע שלי עם עצמי כבר תקופה יותר מידיי ארוכה.

יש ימים שיותר ויש ימים שפחות, אך מעולם לא יכולתי לומר שיש ימים בו אהבתי או קיבלתי את עצמי בשום צורה. 

ואני יודעת שזה לא המשקל, או המראה, או הגיל. 

ואני יודעת שכנראה הפנמתי את הדעות של אמא שלי עליי ושל אבא שלי עליי, עד שנהפכו לחלק ממני. 

והקול שבראש שלי שכל הזמן שונא ושונא, ואומר לי לקחת משהו חד ורק לגרום בגוף הזה מום וכאב. 

אני מקשיבה לו הכי הרבה, אך לא מיישמת.

רק זה חסר לי עכשיו, להתאשפז. 

בלובלובלו

אין לי מושג מה לעשות

אין לי תכנית

אין לי עתיד

אני לא יודעת כלום על שום דבר

אני שונאת לבכות

אני לא מפסיקה לבכות

אני כל כך בלחץ ולא יודעת איך להפסיק

וגם הסמים התחילו לעשות לי חרדה

אני לא יודעת איך לצאת היום למשמרת

אני לא רוצה כלום

חושבת שפיתחתי דפוסים חרדתיים מאוד

ואין לי כסף לפסיכולוג

והוא מתעורר עוד 4 דקות ואני בוכה כאילו מישהו מת

למה הזרקור עליי תמיד

גדלת בת יחידה אז זהו, זרקור לא עלייך ליותר מ2 דקות ואת ליטרלי קורסת?

תיקברי