רעל

אז נכון שa spoonful of sugar makes a medicine go down? 

אז אני מרגישה שככה מאכילים אותי רעל, עם כפית מלאה בסוכר. 

כל הפתולוגים בחיי שחושבים שיודעים מה טוב בשבילי. אבל כולכם פתולוגים בדרך אחת, ואני פתולוגית בדרך אחרת. 

אז מתה לרצות את כולם ומתה שיהיה טוב ורוצה להקשיב כי ליטרלי אקח עצה מכל אדם אחר,

כי אני כאין וכאפס לעומת כל אדם אחר על הפלנטה הזו. 

ושוכחת שכולם כולם מונעים מתוך חוסרי הביטחון שלהם ומתוך האישיוז במוחם. 

כלומר, לא באמת שוכחת, נשארת מודעת, אך בכל זאת מוצאת את המילים (הרעות והטובות) מושכות לי בחוטים ומנסות להוביל אותי בדרך שלהן. ואני, רפת השכל והשרירים, נותנת לכל אחד לאחוז לי במושכות ולהצליף לי בתחת.

אין לי כלום. אין לי כלום. 

ויותר מהכל, אני כל כך שונאת את עצמי. אני מתעבת כל רגע שלי עם עצמי כבר תקופה יותר מידיי ארוכה.

יש ימים שיותר ויש ימים שפחות, אך מעולם לא יכולתי לומר שיש ימים בו אהבתי או קיבלתי את עצמי בשום צורה. 

ואני יודעת שזה לא המשקל, או המראה, או הגיל. 

ואני יודעת שכנראה הפנמתי את הדעות של אמא שלי עליי ושל אבא שלי עליי, עד שנהפכו לחלק ממני. 

והקול שבראש שלי שכל הזמן שונא ושונא, ואומר לי לקחת משהו חד ורק לגרום בגוף הזה מום וכאב. 

אני מקשיבה לו הכי הרבה, אך לא מיישמת.

רק זה חסר לי עכשיו, להתאשפז.