יום שישי, 30 באפריל 2021

10%

אני נופלת למחשבות מטשטשות
של הו יופי סבבה נתאפס על החיים שלנו כל אחד
ויאללה נחזור אחד לשניה בעוד תקופה משמעותית
כי אני מסיימת את היום שלי ובסוף בא לי לדבר איתך
ולצחוק איתך ולחבק אותך ולהתכרבל איתך
אני חוזרת לשיחות שלנו מ2017, שני ילדים בני 21
והכל רשום שם, שחור על גבי לבן
שאתה לא מוצא שום דבר מעניין בחיים
שאתה חושב שמיצית את הקיום הזה
שאם לא תתאפס על עצמך אתה תתפוצץ בגיל 40
ואני בתגובה רושמת לך שאני יודעת שאין לך רגשות
אולי רק ממש מעט, ואתה מסכים איתי
ושלא אכפת לך מאף אחד, לא ברמה שצריך להיות לך אכפת
וה10% המטומטמים האלה שנלחמת עליהם
של הספק של ההחלטה הזו להיות איתי
עוד לפני הדירה וההיקשרות והכל
ממש בתחילת החזרה שלנו לקשר
שאתה מפחד לעזוב אותי פתאום כי ישעמם אותך
כי לא תרצה יותר
אולי הכרנו את עצמנו טוב מידיי
והתעלמנו מהכל
אני לא רוצה להמשיך לחכות לך
אני לא רוצה להיות שם בגיל 30
ולקוות שאתה תשתפר ותחיה את החיים שאתה צריך לחיות
אבל אני גם לא רוצה אף אחד אחר לצידי
כי החיבוק שלך. אוף. החיבוק שלך.
החיבוק שלך הוא הכל. כל החום שעוטף אותי.
תמיד היה. גנבת אותי מהעולם
הסתרת אותי תחת הכנפיים האלה הכבדות
לקחת אותי והפכת לשלך
מהרגע הראשון שנפגשנו
ורציתי להיות שלך.
אני עדיין רוצה,
אבל לא ככה. לא ככה.
ואני בוכה ואני אמשיך לבכות
וכנראה כל ערב יסתיים ככה בבכי
לתקופה מאוד ארוכה
כי אני אוהבת אותך ומתגעגעת אליך
ואסור לי לדבר איתך, אסור לנו לחזור
כי אנחנו הורסים אחד את השניה.
טרוריסטים של גוף ונפש
אני תמיד, תמיד, תמיד
יאהב אותך.
ואני צריכה לחיות עם המחסור
של החיבוק
של הצחוק
של האהבה

כתבת לי על השוודי
it takes 2 people to have a relationship, but only 1 to end it.
כמו סכין בלב

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה