התחושה של לא להצליח לדחוף את הישבן לתוך בגד במידה אחת לפני הגדולה ביותר בחנות, כמובן הציפה בי את אני בגיל 16 מול מראה בתא מדידה מעופש, תחת אורות ספק פלורסנט בית חולים ספק מנורה בחדר חקירה, התאורה הידועה בעולם ככזו שתבליט ותתאר כל קו, פס, קפל, קמט, כיס, צלקת, פיגמנטציה, פצעון, נקבובית, או שערה שאינה במקום (או שהיא בדיוק במקום, תלוי את מי שואלים).
מאז אני מסתובבת בעולם כפילה משתפכת וחסרת פרופורציה. כלומר, מאז שנולדתי, אבל גם מאז התקרית המצערת.
תמיד היה לי בבאק אוף מיי מיינד את העובדה שלהוריד במשקל לא יעשה אותי מאושרת, אבל מי ידע שאחרי 20 קילו אני אראה במראה בדיוק את אותה הבבואה. אין לי את המשולש המיוחל והחצוף בין התחת לירכיים, אני לא מצליחה לראות לעצמי את הפות כשמסתכלת למטה, ובמראה מולי יש גוף זר ומוכר של אישה עם אותן הצלקות ואותן השערות ואותו הפופיק ואותם הקפלים. אה, וכרס שמנה וגדולה וגדולה וגדולה
הבוס שלי גם שמוק שחוצה גבולות אבל זה סיפור ליום אתר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה