התעוררתי בחוסר חשק משווע לעוד יום שבת שגרתי
אני מתקשה למצוא חן בימים כאלה, במיוחד כשלא יורד גשם
האמת היא, שמשעמם לי. אני צריכה טיפה קטנה של יוזמה
כדי להתחיל אולי כדור שלג שיגרור איתו עשייה
אממה, חצי פייסל מאתמול יושב על השולחן ועושה לי עיניים
"נעבור את זה ביחד" הוא אומר לי, "אני הפיתרון לשעמום"
עם כל הכבוד מר פייסל, אתה שקרן פתולוגי ומרוכז בעצמך.
עברתי שבוע של טולרנס ברייק לראשונה מזה 3 שנים
כמה פחדתי לא להתארגן, הייתי משוכנעת שהמציאות נוראית
שאי אפשר להתקיים בלי להתמסטל, שהריקנות תחזור
הקטע הוא שיש ריקנות ושעמום גם כשאני מסטולה אז,
סתם מכרתי לעצמי שקרים מבוססי חרדה והרס עצמי, כרגיל.
הדלקתי אותו. אין כמו שאכטה של בוקר.
אני חושבת שאני שוב מחכה קצת יותר מידיי זמן
להצבת גבולות ושיח עם אנשים שרואה גם אותי
כי אני נכנסת לאותו דפוס מגננתי של 'לא רוצים לא צריך'.
הייתי בחרדה אקוטית לגבי התחלת עבודה במקום החדש,
כי לקום מוקדם ולהתמיד מעולם לא היה הצד החזק שלי
וכשאני מבצעת זה לרוב גורר איתו עול נפשי כבד,
שזור בשנאה עצמית ותחושת פספוס של המציאות.
אני לא רוצה "להיתקע בתוך משרד מעופש ולבזבז את חיי",
זה הבוטום ליין של החרדה שלי סביב משרה מלאה
או כל משרה שלא תהיה, למען האמת. לבזבז את חיי.
כאילו לשבת מול יוטיוב ולמות 40 פעם לאותו הבוס
זה ניצול זמן ומשאבים נפלא וממלא אותי בהגשמה.
חברה מדברת המון לאחרונה על פרישה מוקדמת,
השאיפה היא לצבור מספיק הון עד גיל 40 ולצאת לפנסיה.
וזה משאיר אותי בתהיות סביב הדעה שלי לגבי העניין.
מצד אחד, משרות הן השטן. בכנות. לעבוד זה לא כיף.
מצד שני, אני הקדשתי את חיי ללמוד כדי שאוכל להשיג מקצוע,
את המקצוע היחיד שאני מצליחה לדמיין את עצמי עוסקת בו.
אני בגישה של לנצל את המשאבים המועטים שנשארו לי
כדי לתת דחיפה אחרונה להתחיל את הקריירה הזו, שאני רוצה.
אני לא מרגישה מרוקנת מכוחות כמו פעם,
לפחות לא עד האפיזודה הדכאונית הבאה שתגיע.
חבל שאין לי על זה טיימר, כמו אפליקציה של מחזור חודשי.
אפליקציה שתלמד אותי ותנבא מתי אני עתידה להיכנס לדיכאון.
אני מרגישה שקצת חסר לנו שיח לאחרונה.
כל המאמצים שלי לפתח שיחה עולים בתוהו לרוב,
ואני תוהה האם אני משעממת או חופרת, או שנגמר לנו על מה לדבר.
נקטע לי חוט המחשבה
שיעממתי גם את עצמי
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה