המציאות האלימה כבר לא חובטת
יותר נשענת עליי עם כל המשקל שלה
ומועכת לי כרית לתוך הפנים
כמו השיתוק שינה שמעולם לא היה לי
זה קטע שדווקא שיתוק שינה לא חוויתי
אם אני אי פעם אחווה אותו אני יודעת מי זה יהיה
איזה קריפי פסטה ששמעתי פעם
קראו לו the rake
והוא אהב לבהות בך מהקצה של המיטה
ויש לי תמונה שלו בראש מגיל 14
זה כאילו בכל יום אני מגלה עוצמות חדשות של דיכאון
ואז למחרת כוחות מחודשים להתגבר עליהם רק לקצת
אני משחקת פונג אינסופי בתוך התודעה
כשהיא זורקת אליי מחשבות נוראיות וזכרונות עגומים
ואני אוכלת פחמימות ושותה פחמימות ומעשנת
מנסה להבין איך אני אמורה לגרד בכוחות עצמי אותי
את גוש הרפש האנושי שאני
ולתפקד ולתכנן
ואיכשהו זה קורה כל יום מחדש
אני מחכה לסופש כדי להתרפק לי ביגון
להרגיש אותו בעצמות הבנות 30 שלי
אלה התכניות שלי כבר תקופה
כל סופש אני צוללת
פוגשת עוד תהומות שניסיתי לכסות
אין מספיק חול בעולם
גם לא במחשבות
נזכרתי בכתום הזקן שלי
מסכן שלי שהשארתי אותך שם
ולא טיפלו בך לרגע
שנאו אותך כי רצית לאהוב
אני מצטערת באמת
סליחה שלא הצלתי אותך
או לפחות נתתי לך בית חם לסיים בנעים
אני מקווה שאתה במקום טוב יותר עכשיו
אני מקווה גם להיות
