הכל

אני בתחושה של רוצה לכתוב כל היום

אבל כשמגיעה לכאן לא יודעת מה לומר

אני חושבת יותר מידיי

כבר מתוך הרגל מגונה

לא סותמת את הפה

לא מצליחה לשנות דפוסים

קודחת לעצמי ולאחרים

אני מזהה באנשים את התסכול ממני כבר

אולי אני מפרשנת את זה כתסכול אני מודעת

אבל השוני, הם חווים אותי שונה

לא מצליחה לנהל שיחה יומיומית

או צועקת או בוכה או מיואשת או צינית

אני לא קיימת

רק רגשות קיצוניים

אני זוכרת את מי שהייתי

עם קצת יותר תקווה

קצת יותר בורות

בקטע טוב הבורות

פשוט לא נחשפתי

וגם, אני מנסה לא להקל ראש

בשנים המטורפות שעברו עלי

על העולם

ומצד שני איך כולם בסדר

ורק אני לא

רק אני לא

רק בי אין תקווה

וזה מוזר להם

אני מפחדת שאני רוצה חיים של מישהו אחר

שכל החלומות הקטנים שלי ליום שאחרי

הם כלום חוץ מאוסף רעיונות של אנשים אחרים

אני כבר בת 30 וזה כאילו מבוגר מידיי

להתחיל הכל מחדש

חיכיתי יותר מידיי זמן

ומה עכשיו אני אפרד מהקריירה

מהשנים של ניסיון תעסוקתי משמים ומיותר

ואלך לעשות משהו שאף פעם לא עשיתי מקצועית

איזה פחד זה

ולאן אני אפול אם לא אצליח

לאן נפלתי פעם

זה מבעית לא לדעת לאן העתיד הולך

ומצד שני מעולם גם לא ידעתי

פשוט נתקלתי בג'וב פוסטינג שלקח אותי לשם

האם אי פעם קיבלתי החלטה שקשורה לעצמי

או רק נתתי לזרם האינטנסיבי הזה לקחת אותי

ומצמצתי והייתי סטודנטית והייתה מגיפה

ומצמצתי והיו מלחמות והחלפנו דירות

ומצמצתי ואני לבד בעולם

ומצמצתי ואין שם כלום

אני רוצה שהפעם הבאה שאמצמץ

אהיה מישהי אחרת

עייפה

המציאות האלימה כבר לא חובטת

יותר נשענת עליי עם כל המשקל שלה

ומועכת לי כרית לתוך הפנים

כמו השיתוק שינה שמעולם לא היה לי

זה קטע שדווקא שיתוק שינה לא חוויתי

אם אני אי פעם אחווה אותו אני יודעת מי זה יהיה

איזה קריפי פסטה ששמעתי פעם

קראו לו the rake 

והוא אהב לבהות בך מהקצה של המיטה

ויש לי תמונה שלו בראש מגיל 14

זה כאילו בכל יום אני מגלה עוצמות חדשות של דיכאון

ואז למחרת כוחות מחודשים להתגבר עליהם רק לקצת

אני משחקת פונג אינסופי בתוך התודעה

כשהיא זורקת אליי מחשבות נוראיות וזכרונות עגומים

ואני אוכלת פחמימות ושותה פחמימות ומעשנת

מנסה להבין איך אני אמורה לגרד בכוחות עצמי אותי

את גוש הרפש האנושי שאני

ולתפקד ולתכנן

ואיכשהו זה קורה כל יום מחדש

אני מחכה לסופש כדי להתרפק לי ביגון

להרגיש אותו בעצמות הבנות 30 שלי

אלה התכניות שלי כבר תקופה

כל סופש אני צוללת

פוגשת עוד תהומות שניסיתי לכסות

אין מספיק חול בעולם

גם לא במחשבות

נזכרתי בכתום הזקן שלי

מסכן שלי שהשארתי אותך שם

ולא טיפלו בך לרגע

שנאו אותך כי רצית לאהוב

אני מצטערת באמת

סליחה שלא הצלתי אותך

או לפחות נתתי לך בית חם לסיים בנעים

אני מקווה שאתה במקום טוב יותר עכשיו

אני מקווה גם להיות

מכונת כביסה היא מטאפורה לחיים רק במקום בגדים נקיים מתים בסוף

אין כמו השכמה ב6:30 לאזעקה סימבולית כמעט שנה אחר כך

נזכרתי כמה טוב זה לחפור ציפורניים בבשר

הגוש חלבונים שיושב לי במיץ גולגולת מנסה כמה שיכול

אבל נראה לי שהשתחררה לו הרצועה או שהמיסב התעקם

אזלה לי כל תחושת המסוגלות המדומה

אני אקבר פה תחת הריסות החיים של כולנו

אני כבר קבורה

מה קרה, מלחמה?

בכל פעם שאני מעיזה לחשוב שהנה, גרוע מזה לא יכול להיות

היקום / האנושות / הכוחות האלוהיים המניעים את הכדור מתעוררים

ועושים לי זין בעין אבל כאילו את התנועה עם כל הזרוע והאגרוף

מזל שקיים האינטרנט כי בלעדיו לא היה לי מושג איזו שנה עכשיו

מי אני ומה עברתי לפני חודש, שנה, עשור

הזוועות שאנחנו נחשפים אליהם ברמה יומיומית

האנשים שנמצאים סביבי ומחליטים להעמיד פנים

עיוורון סלקטיבי, הכל יהיה בסדר

ובאלוהים איזה מזל שאני כבר יודעת שלא

הייאוש ממנו צמחתי אשכרה מניב פרי

פרי הדעת

מבינה שזה עניין של זמן

והשעון התחיל כבר לתקתק

וחייבים להזדיין מפה

בתקווה לפני שמאוחר מידיי

האשטאג התחלנו

הלוואי ואזכה להיות מחוסרת בית שם ולא למות פה

הכל הכל חוץ מלמות פה

אין ישרא כבר יותר מידיי זמן

אז נוריד את בלוגגר מהמדף וננגב את האבק

לא כתבתי כבר תקופה, אני בטח חלודה כמו המפרקים שלי בפאתי גיל 30

בעיקר הגעתי כדי לפרוק (אובייסלי?) על אמא שלי (אובייסלי!) the bane of my fucking existance

כרגע דרך ההטרדה העיקרית שלה היא במייל ומידיי פעם בקשות חברות מאנשים אקראיים שהיא מכירה

אני המזוכיסטית, למרות שהיא כבר נחסמה ועברה לספאם במייל, אני בודקת את הספאם בקצב שלי

איכשהו זה עושה הבדל כשאני בודקת בעצמי, כשאני לא מקבלת את הבועה הזו בטלפון ורואה את ה2 שורות הראשונות של המייל שמתחילות ב"אמא שלך אוהבת אותך ואנחנו צריכות לדבר" וחוטפת התקף זעם / חרדה תלוי ביום

זה נחמד לבחור מתי אני קורסת רגשית ולא שזה יקרה לי סתם פתאום בסופר בין הגבינות לקפואים

אין לי משהו חכם לומר

גם לא משהו מעניין

מרגישה שהשתניתי

כנראה לטובה? הזמן יגיד

מאסתי בבני אנוש שמרשים לעצמם לדרוך רגשית על אחרים

took me long enough

ולצד זאת שבורה רגשית מהבור ההורי שנפער בי מחדש, בתצורה חדשה

גם האבא שלי נתלש, גם הוא מנסה לחזור בחזרה

ולי כבר נגמר

מכוערת

מכוערתמכוערתמכוערתמכוערתמכוערתמכוערתמכוערתמכוערתמכוערתמכוערתמכוערתמכוערתמכוערתמכוערת

לרצפת האגן שלום

התחלתי פיזיותרפיה של רצפת האגן

בשביל בעיה שתמיד ידעתי שיש לי

ומעולם לא קיבלתי את הרושם שניתן לתקן

תמיד הייתי השבורה והמקולקלת והעצורה

ויאללה תשתחררי כבר ואחרי החתונה זה יעבור

וכל האנשים האלה שמרשים לעצמם

לשלשל ורבלית על מישהו אחר כאילו זה סבבה

וכאילו די הגיע הזמן

הגיע הזמן להסתכל על הפות שלי בגיל 26 לא?

לשאול קצת מה שלומה, להגיד לה שיהיה בסדר

ואולי גם להאמין בזה בעצמי

אז, doctors orders כדלקמן

צריכה להתאמן כל יום כדי שנוכל אולי בעוד חצי שנה

להסתכל לבפנים לראות מה נשמע

כי אנחנו לא יודעות, כרגע סגור

מה זה סגור, אכבר סגור יעני, סיכה לא תיכנס

לא יכולה לראות אם יש מחסום פיזי בכלל

והיא לא ניסתה לדחוף לי דבר

רק בעדינות, לכווץ קצר לשחרר ארוך

ולקנות מאמנים כמובן

שזה שם חמוד לערכת דילדואים בגדלים משתנים

וזה יקר פגזים משום מה וגיניסמוס זה לא בסל תרופות

עשר אצבעות לי יש והן מגיעות בחינם

רק חבל שבו זמנית אני צריכה לקחת את כל אמצעי הקשב שיש ברשותי

כדי שהפתיחה של ה0.5 מילימטר שהשגתי לא תסוג תוך 3 שניות

מסכנה שלי אני מבינה אותה, היא אינטרוורטית גם כן

אוהבת להישאר בבית מתחת לשמיכה שם הכי בטוח וטוב

אבל פעם ביום צריכה להציק לה וחורף עכשיו

'וזה יהיה יותר קל כשאת מגיעה לעירור'

שזה דוקטורית ל'צביטונת בפטמות תעשה לך נעים'

וזהו עכשיו החיים שלי הם לכווץ לשחרר

הייתי אובסס על זה בכמה ימים הראשונים

עושה כלים מכווצת משחררת

במשמרת בעבודה מכווצת משחררת

שתי הפעולות המחרמנות בעולם כמובן

אבל התשתי את עצמי ואותה והחלטנו יחד

שאפשר פעם ביום ולא צריך להתחרפן

כי האנאליות הבלתי נסבלת הזו היא חלק גדול מהעניין

אז החלטתי לקחת אותה באיזי

וביקשתי ממנו לעזור לי גם לפעמים

זו נראית לי חוויה זוגית מקדמת ופורייה

כאילו וגם קצת יותר כיף בשבילי סהכ

אז בפגישה השנייה אשפית רצפות האגן לא נזפה

אבל אמרה שנשמע שלא עשיתי הרבה עבודה

כי עוד אין מאמנים כי אנחנו בעוני וחלב סויה זה יקר

אמרתי לה שאני ופותי בדיס כי נמאס לה מהגיפופים

ואני מה איתי מה עם חיי המין שלי

בדד אלך גם תפילה אין לי

רוצה כיף לא עבודה קשה

אמרה לי פויה ושהעבודה משחררת ואז יהיה יותר כיף

ואז אמרה לי שאולי יעזור להסתכל עליה מתכווצת ומשחררת

שלפעמים רואים אותה זזה חמודה שהיא

על לא עוול בכפה נתקעה איתי והיא באמת מגיע לה יותר

אז עשיתי את זה

והסתכלתי עליה, באמת הסתכלתי עליה, לראשונה

והיא חייזרית כזו אבל גם מעוררת אמפתיה

ואני צריכה לאחות בין חלקי המוח שלי

שגורמים לדיסוציאציה בין עצמי לבין איבר המין שלי

כי דקות ארוכות לא הבנתי מה עושים עם זה בכלל

הסתכלה עליי ואני עליה ולא ידענו על מה לדבר 

או אם יש לנו משהו במשותף

ושמתי טיימר ל5 דקות והתעקשתי, רק 5 דקות

ועשינו את זה

כיווצנו והרפינו

וראיתי אותה נרגעת קצת ומבינה שהיא במקום בטוח

וזה באמת עזר ועכשיו אנחנו חברות

צעקתי לה כל הכבוד ושהיא נסיכה

והיא אמרה לי פוסטמה את מדברת לעצמך

אני חושבת שזו תחילתה של ידידות מופלאה