הדחיינות שלי אמרה לי ללכת לכתוב פוסט במקום ללמוד, כי זה מה שאני רגילה לעשות כל חיי.
ואז נכנסתי לכאן ונזכרתי למה אני לא כותבת הרבה כמו פעם, חוץ מהעובדה שאין יותר ישרא.
לכתוב מעלה לי את מה שבפנים, והוא לא צריך לעלות. אין לי כוח לבכות. אין לי כוח להתמודד.
קוראת את הפוסטים הקודמים ומבינה שהמצב רק סוגר עליי יותר ויותר. כמה מחורבן. הנה דמעות.
למה בידוד עכשיו
כמה אני צריכה פסיכולוג
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה