יום רביעי, 22 באפריל 2020

הזמן

הזמן יעביר את הכאב
ככה כולם אומרים לי
אבל מה זה אומר, אני לא טיפשה
זה משפט מפונפן כדי לומר
שבסוף האהבה תדעך
אם אנחנו רחוקים מספיק
סיכול ממוקד לרגשות שלי
ואני לא רוצה 
לא רוצה שתדעך
לא רוצה לחשוב על זה
לא רוצה שהאדם הקרוב אליי בעולם הזה
יתרחק ממני
אני מרגישה כאילו קורעים ממני חלק בכוח
ודיבורים על החלמה ועל עתיד
חרא על זה
חרא על החלמה
חרא על העתיד
הכל שחור לי
אני לא ראויה לכלום

2 תגובות:

  1. כן, החיים יכולים להיות די דפוקים, אין ספק.
    מזדהה עם התחושה הזאת באופן חלקי, במיוחד עם כמה שאנשים אוהבים לייצג זמן כאיזשהו משאב שכל בני האדם מנצלים בצורה שווה כדי להשיג מטרות בצורה יעילה.
    כאילו, מי אמר שאני לא אשב ואגרבץ כל היום ואבזבז חמש שנים בשביל משהו שהיה אמור לקחת לי שבוע?
    כמובן שזה נורא סימפליסטי ולאו דוקא מתחייחס לפן הרגשי שאת דיברת עליו (לפחות ממבט ראשון), אבל אולי זה כן, בעצם.
    מהתחושה שלי, "חוסר יכולת להתגבר" בתור רגש זה לגיטימי, אנחנו לא שולטים על הרגשות שלנו.
    אבל **הסירוב** להתגבר (לאחר שכלו כל הקיצין) לפחות אצלי נובע לרוב מ־comfort zone מכווץ להחריד ומעצלנות מנטלית.

    אלה שני הסנטים שלי לפחות.

    השבמחק
  2. היי, תגובה. שכחתי שזה קטע בכלל.
    לא חושבת שזה מתוך איזור נוחות, הסירוב להתגבר. זה מתוך כאב מאוד גדול על לאבד אדם שאני לא רוצה לאבד, אבל מוכרחת לאבד (לפחות חלקית) מכורח הנסיבות.
    מחורבן לגמרי.

    השבמחק