יום שני, 18 במאי 2020

אני כלום

עול הקיום שלי מכביד עליי.
אני מרגישה שכל מי שאמור היה לאהוב אותי כבר לא נמצא שם יותר.
אני מתגעגעת ופגועה ובוכה וחסרת כל רצון להתקיים.
אם הייתי עוברת לדירת יחיד ארורה המצב כנראה היה הרבה יותר גרוע.
לא מצליחה להתרכז בכלום, כי הדברים שדורשים ריכוז כבולים לעתיד שלי
ואיזה מן עתיד כבר יש לי?
אני מבינה שצריכה לגרד כוחות מתחתית מיכל הכוחות הקרוב אליי, 
אבל אלוהים המיכל הזה גמור ולא מייצרים כאלה בגודל שאני צריכה.
לפעמים ברכב אני מתחילה לבכות ולא מבינה למה,
ואז נופל לי האסימון שבדיוק חלפתי מול הבית שהיה שלי, שהיה שלנו
וזו תחושה מרוקנת ומזעזעת. מן כזה "הנה החיים שהיו לך ואינם".
והכי מתסכל הוא שהחבר הכי טוב שלי לא יכול להיות שותף לתחושה הזו
כי הוא נעוץ בבסיסה, כרוך בפרידה ובעלבון. 
וזה לא חברי להתלונן בפני מישהו על עצמו.
וגם, לא באמת מרגישה את הקרבה הזו יותר. הניצוץ המשותף נעלם.
ואם לא הספיקה לי הפרידה שריסקה לי את המיינד, אז הפטרייה שלי חזרה
בדמות אמא מתעללת וארורה.
הקלטתי שיחה איתה אחרי אי הסכמה (שולית מאוד יש לציין) שהייתה לנו,
והשמעתי לחברים, בפעם הראשונה בחיי. פעם ראשונה שמישהו מקשיב לזה חוץ ממני.
אנשים סביבי הזדעזעו וסופסוף קבלתי אישור לתחושות שאני מרגישה כלפיה.
תמיד אמרתי שאני לא מסוגלת להגיד לאישה הזו שאני אוהבת אותה,
כי אני לא מרגישה שאני אוהבת אותה. אני מרגישה שאני צריכה לשרוד אותה.
מה גם, שאני לא מרגישה שהיא אוהבת אותי או אי פעם אהבה.
"צריכה להיכנס בשבילי מתחת לגלגלים, אני אמא שלך". over and over again.
מתנגן לי בראש פסקול חיי של את לעולם לא תיהי טובה מספיק,
וזה מקבל תוקף איתן לאור הפרידה וחוסר האונים הנרכש שלי.
אני כל כך מפחדת לראות את החיים שלי חולפים על פניי ולבהות בהם מהצד,
בזמן שכולם עולים על הרכבת ואני מפספסת תחנה אחרי תחנה.
אני גם לא רוצה לחזור לפסיכולוג שלי, 
כי העצה האחרונה שלו הובילה אותי לשמוע משהו שהרג לי את הנפש.

אני יכול להבטיח לך שזו את ולא אני
אני לא נמשך ומעולם לא נמשכתי אלייך
הפרידה הזו היא הדבר הכי נכון שיכול לקרות
ביי פאקינג ביי

לפחות הדמעות מקררות לי את הפנים ב45 מעלות בצל.
אני מחפשת דרכים להרוס את עצמי ולא מוצאת כלום
כי אני לא מרגישה אשמה כמו שהייתי מרגישה תמיד.
עם אשמה נורא קל לי להתמודד, אני פשוט נועצת בעצמי חפצים חדים
וזה מקל עליי.
אין לי מושג איך מתמודדים עם מה שזה לא יהיה שאני חווה כרגע.
דיכאון? תהום רגשי? נפער בור בתוך האגו שלי והכל נפל פנימה? 
הקרחון שלי נמס.
אם לא הייתי גרה עם שותפה לא הייתי יוצאת מהמיטה הזו במשך חודשים
השהות איתה גורמת לי לתפקד, שזה חיובי
אבל אז אני חוזרת למיטה ובוכה ובוכה
אז יש מין דיסוננס כללי בין ההתנהגות לבין המחשבה.
חרא לי, חרא כאן, והשיט עם אמא בכלל שופך לי מלט לגרון
איך אני מצליחה לרחם על האישה הזו שרק מתעללת בי נפשית?
בחיי אני חושבת שיש לי תסמונת שטוקהולם כלפי האישה הזו
שמה אותי בכלא מנטלי וגרמה לי להרגיש חייבת, כל החיים.
ואני רק מנסה לרצות ולרצות, ולהקטין את עצמי ולהיות גרגר אבק
הכלום שאני.

ועכשיו לכי תנסי לסיים את התואר שלך
כדי שתוכלי להמשיך להיות כלום.


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה