ברגע שהחתולים נחטפו מכאן נשבר לי הלב המזדיין שלי, וזו הייתה טיפת המים האחרונה שהייתה צריכה לחצוב בסלע התודעה שלי כדי לפרוץ את סכר הרגשות שהקמתי לעצמי סביב השהות פה איתכם. עמדתי פה בבית ריק עם שאריות של חיים של אנשים אחרים והוצפתי בתחושה שלא חשבתי שארגיש. נטשו אותי. שוב.
אני לא מצליחה לסמוך על עצמי יותר בשום דבר, אני מסתכלת על כל אספקט של החיים מזווית מעוותת לחלוטין. לא בכוונה, פשוט גידלו אותי שני נרקיסיסטים לא פנויים רגשית ולמדתי על בשרי פעם אחר פעם שאני לא שווה יחס. נדמה לי שהגעתי לקצה גבול יכולת העיבוד שלי ומצאתי את עצמי תקועה עם הרבה תובנות שלא מניבות אף פרי רגשי חיובי, אז עכשיו הדיכאון מרגיש כאילו הוא כאן להישאר. הוא תמיד היה כאן, אבל הייתה בי קצת תקווה שאני אצליח להשתחרר מהאמונות המגבילות ואז אהיה בן אדם שונה לחלוטין או משהו. אז לא, לא לא. רוע הגזרה הוא מלחמה יומיומית עם מחשבות שהן בעיניי אמת מוחלטת שהתגלתה בפניי כשגויה על ידי אנשים שלא גדלו בצל נרקיסיזם. אז מה, SSRIs? הדפוקה שאני גם מפחדת לקחת כדורים שמא חלילה המשקל יעלה או הליבידו ירד. כאילו איזה ליבידו כבר יש לי כשאני מרגישה כמו העצמות של העוף שזורקים לחתולי רחוב אחרי ארוחת חג. אני מכריחה את עצמי לאונן כדי לזכור שבכלל יש לי דגדגן. בריא סה"כ.
כאילו, קצת בא לי למות באופן עקבי. נעלתי את עצמי כדי שיהיה לי זמן לבכות את כל מה שלא בכיתי בשבועיים האחרונים. I'm lost for thoughts.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה