מיואשת

מרגישה שאסור לתת לי לקבל החלטות

אולי צריכה אפוטרופוס

אולי עוד צלקות

אולי לקבור את עצמי

מתחת להריסות הבניין שהוא החיים שלי

מרגישה שאין לי עתיד

לא ביחד, לא לבד

הכל מתמוסס

יחד עם האושר שייחלתי לו

וכמה ניסיתי לא לבנות עוד מגדל

לתת לחיים לסחוף אותי איתם

אבל בניתי

לאזעזל, בניתי

וזו אשמתי

ועכשיו צריכה לרסק אותו שוב

להשאיר אבן פינה

שתזכיר לי מה היה

ומה יכול היה להיות

טיוטה

כאילו, אלה החיים?

אנחנו לא זוכים באיזה do over מרענן?

לקבל החלטות יותר משמעותיות?

למה כל פעם שאני נכנסת לפייסבוק 

ורואה מישהו חמוש בתעודה וחיוך מפלח פנים

יש לי צמרמורת במורד העורף

האשטאג שמחת זקנתי

זה והתואר הארור שסיימתי בעקשנות

מתוך איזו עננה מעוורת

בה חשבתי שיש לי משמעות

לא ‏יודעת

לא יודעת

לא יודעת כלום

לא יודעת הכל

לא רק שלא יודעת

גם לא מבינה

גם לא יודעת וגם לא מבינה

אז לא יודעת

מחדל

אני מרגישה כמו הגלגל השלישי בחיים של עצמי ושל כולם

ושאף אחד בעולם יבחר לבלות את הזמן שלו איתי אם היו לו אופציות אחרות

ואולי זו רק אני ומלנכוליה של תכף חוזרים לעבודה

ואולי אני גם שונאת את כולם והם שמו לב איכשהו

לדפרסיה שלום

הלכת

זהו, נגמר. את לא גרה פה יותר. את ובובת הפיטום שלך ארזתם ויצאתם מהבית, והשתקעתם במגדל השנהב העירוני הסמוך. עזרתי לכם לארוז ולהזיז ולסחוב ולהעביר, ואתם נכנסתם לרכב שלכם ונסעתם בלי להסתכל לכיוון שלי, אפילו בלי איזה 'ביוש' יבש או חלילה סיכום של תקופה או פרידה נורמאלית. יצאת לי מהחיים באותה מהירות שנכנסת אליהם.

ברגע שהחתולים נחטפו מכאן נשבר לי הלב המזדיין שלי, וזו הייתה טיפת המים האחרונה שהייתה צריכה לחצוב בסלע התודעה שלי כדי לפרוץ את סכר הרגשות שהקמתי לעצמי סביב השהות פה איתכם. עמדתי פה בבית ריק עם שאריות של חיים של אנשים אחרים והוצפתי בתחושה שלא חשבתי שארגיש. נטשו אותי. שוב.

אני לא מצליחה לסמוך על עצמי יותר בשום דבר, אני מסתכלת על כל אספקט של החיים מזווית מעוותת לחלוטין. לא בכוונה, פשוט גידלו אותי שני נרקיסיסטים לא פנויים רגשית ולמדתי על בשרי פעם אחר פעם שאני לא שווה יחס. נדמה לי שהגעתי לקצה גבול יכולת העיבוד שלי ומצאתי את עצמי תקועה עם הרבה תובנות שלא מניבות אף פרי רגשי חיובי, אז עכשיו הדיכאון מרגיש כאילו הוא כאן להישאר. הוא תמיד היה כאן, אבל הייתה בי קצת תקווה שאני אצליח להשתחרר מהאמונות המגבילות ואז אהיה בן אדם שונה לחלוטין או משהו. אז לא, לא לא. רוע הגזרה הוא מלחמה יומיומית עם מחשבות שהן בעיניי אמת מוחלטת שהתגלתה בפניי כשגויה על ידי אנשים שלא גדלו בצל נרקיסיזם. אז מה, SSRIs? הדפוקה שאני גם מפחדת לקחת כדורים שמא חלילה המשקל יעלה או הליבידו ירד. כאילו איזה ליבידו כבר יש לי כשאני מרגישה כמו העצמות של העוף שזורקים לחתולי רחוב אחרי ארוחת חג. אני מכריחה את עצמי לאונן כדי לזכור שבכלל יש לי דגדגן. בריא סה"כ. 

כאילו, קצת בא לי למות באופן עקבי. נעלתי את עצמי כדי שיהיה לי זמן לבכות את כל מה שלא בכיתי בשבועיים האחרונים. I'm lost for thoughts.

מכל מלמדיי הותשתי

אני מפלרטטת עם הפוסט הזה כבר כמה שעות

פותחת אותו ויושבת מולו ותוהה מה יש לי לחדש

אני במעין טרנס מסטול ומוקף באסים וקולות של רוח ואדמה

ורוצה לעשות בדיוק את זה אבל בחצר של בית בצפון שוודיה

עם הבריזה ששטה מתחת לשיער ומקררת את העורף ברכות

ועם החום של הלפטופ על הירכיים שעושים כוויה נקודתית

אני מתבאסת על הולנד קצת שאין בה הרים

מי גידר ארץ שלמה מחוץ להרים ואמר הנה פה נקים אותה

אני שונא יופי פראי ועוצר נשימה

הדלקתי דוד לפני שנתיים ואין לי אינהרציה

גם צריכה להשתין ולהדליק מזגן אלוהים סאונה פה

למה הדלקתי את הדוד בכלל אני מזיעה בגב

אני הדוד

אני לדודי ודודי לי

די

 

צריכה לבכות

אני מרגישה כמו ילדה

כאילו עשיתי רגרסיה מנטאלית

ועכשיו יוצאת הילדה שכלאתי

כל השנים האלה

והיא לא יודעת איפה היא

או איפה היא רוצה להיות

ורק ההווה קיים

והיא כועסת ומאוכזבת

ועצובה נורא