לפעמים

פעם הייתי כותבת יותר, בלי לשים חצי זין על איך זה נראה או נשמע
ואני קצת רוצה לחזור לתחושה הזו. אני לא חייבת לסחוט מילים מעצמי
לפעמים אפשר גם להשתמש במילים שלא משתמעות לשתי פנים
אפילו שאני מתה מפחד מלציין משהו, כלשהו, שהוא דטרמיניסטי מידיי.
בכלל, אני חווה כשל מערכתי בחוויה של עצמי בעולם לאחרונה.
לא באמת לאחרונה, כי זה קורה המון תמיד, אבל התחלתי לשים לזה לב.
בעקבות התערבות נוספת של מקורביה של המפלצת בחיים שלי,
בה שוב הגיעה אורחת בהפתעה כדי למכור לי שקרים על הרעל ולבטל את מה שאני מרגישה,
ממש חקרתי את ההתנהגות של עצמי בדיעבד. מה עשיתי, למה עשיתי. מה אמרתי ואיך.
נדמה לי שאני לא מצליחה להתניע את הרציונל כשאני נמצאת בתוך סיטואציות טעונות רגשית.
פשוט ישבתי שם, במשך 3 שעות, ושמעתי איך אמא שלי היא אדם מקסים שטיפה לא מבין
רק טיפה, לא מבינה למה אני קיימת ולא משרתת אותה
או למה אני לא אומרת אמן לכל מילה שיוצאת לה מהלוע
או למה אני לא הבת שהיא רצתה ולמה זרקה את פתק ההחלפה
ואני פשוט נמצאת שם, לא מסכימה עם אף מילה שיוצאת למקורבת מהפה
ואני מחייכת ומהנהנת ומציעה לה משהו חם לשתות. למה אני מחייכת ומהנהנת, למען הפאקינג שמש?
למה אין בי את האינסטינקט של "עושים לי רע כרגע ואני צריכה שהסיטואציה תיגמר"?
למה אני לא מצליחה לפעול אקטיבית כדי לעמוד על שלי? למנוע את התמוטטות העצבים?
דיברתי על זה עם הגברת הראשונה, בנסיעה של 3 שעות למדבר בה אין לי לאן לברוח
הגענו לכך שאני לא מצליחה לקחת החלטה, טובה או רעה, כי אני משוכנעת שזה לא משנה
לא משנה מה אגיד, מה אני רוצה, עבור מה אני פועלת או במה אני מאמינה.
אני כלום בעיניה, ואני כל כך רגילה להיות כלום שאני לא עושה קישורים אוטומטיים
בין מה שאני מרגישה לבין איך אני צריכה לפעול בסיטואציה נתונה.
אמרתי שאני מפחדת מעצמי, מפחדת לקחת החלטה לא טובה, מפחדת להיכנע שוב.
אני מרגישה כמו חתול שמרימים מהצוואר והוא נורא רוצה להגיב אבל הוא פשוט כנוע
חינכו אותי להירמס
חינכו אותי לציית
חינכו אותי לכבד
חינכו אותי לפחד
אני נעלמת בחיים של עצמי ומגיעה למקומות בהם אני לא יודעת מה אני רוצה שיקרה.
גם מחוץ להקשר של המפלצת, זה קורה בכל תחומי החיים.
כשאני באמת מכריחה את עצמי לשבת ולחשוב מה אני רוצה שיקרה, לצערי לא עולה לי תשובה.
אני לא יודעת. בכנות, באמת, אני לא יודעת מה אני רוצה שיקרה. אני רק יודעת מה אני רוצה להרגיש.
אני רוצה להרגיש עטופה, אני רוצה להרגיש נאהבת, אני רוצה להרגיש בטוחה, אני רוצה להרגיש רצויה.
אני רוצה למצוא משמעות בחיים, אבל לא במובן האדוק של המילה. אני רוצה להיות שמחה.
אולי אני צריכה לעקוב אחרי התחושות האלה ולפעול מתוכן, אבל זה גם פאקינג מסוכן.
זה יכול להכניס אותי למעגל שווא של תליית תקוות ובניית בניינים על אנשים, ואסור לי לעשות כאלה דברים.
אז אני שוב חוזרת ללופ הזה בו אני לא יכולה לסמוך ולא מאפשרת לעצמי להתמסר.
ומצד שני אני חייבת להתחיל לפעול ולא להישאר פסיבית, כי אז יעשו בי כרצונם וזה כנראה לא בריא.
מפחדת להציב גבולות שמא כולם ילכו
לא מצליחה לעמוד על שלי כי אין אני
לא סומכת על אף אחד כי כולם זדוניים
די, די. קשה לי לחשוב כבר.
מבוי סתום, ילדה כלואה.
הרבה יותר קל לי להימנע, להשתיק התראות ולהיעלם מהמציאות.
נו, הנה. כתבה לי אתמול בשעה בה הייתי ערה ומחוברת. מה עושה? סוגרת את האפליקציה. מתעלמת.
אם לא רואים אותי אולי יפסיקו להכאיב לי. אם אני לא עונה אולי ישכחו ממני.
אולי זו הבעיה, שאני לא מצליחה לראות איזהשהוא פתרון שלא יכאב לי לבצע. מה חדש, בעצם.
אני רוצה שזה יפסיק אבל לא רוצה את הטייטל, של "התנתקה מאמא". זה כבד אחושילינג.
וכל הסטיגמות סביב זה, וכל החברה האנושית שרק תלקה אותי על ההחלטה. גם כן חבורת צבועים.
לכו תחיו איתה שבוע ואז תחזרו לדבר איתי. דם סמיך ממים עלק, בולשיט, בולשיט. ומה לגבי רעל?
מצד שני אני לא רוצה שהאישה הזו תתחרפן עוד יותר וזה יהיה באשמתי. אשמה זה שם המשחק.
אני מבינה בכל ליבי שהיא פשוט כזו, נרקיסיסטית וחולה, אלימה רגשית ורעילה. היא לא יכולה להשתנות.
אז למה אני, המבינה, לא מצליחה להתגמש לקראתה? כי אני לא פאקינג רוצה, כנראה.
לא רוצה להתגמש, ולא רוצה להקטין, ולא רוצה לבטל. אני רוצה להיות אני ולא לשמוע אותה
צורחת עליי, מאשימה אותי, מבקרת אותי, שופכת דברים רעים לתוכי.
המילים שלה אמורות להיות חסרות משמעות אבל הן לא, הן פוגעות בי. היא פוגעת בי.
מלכודת ארורה.