ברצוני לדרג את הסטלה של חומרים משני תודעה שונים שזכיתי לטעום את חוויתם. יהיו כאן בערך 4 אבל, זה נורא חשוב לי וגם אין לי מה לעשות כי אכלתי סיר שלם של מק אנד צ'יז מהקופסא אחרי שבכלל לא הייתי רעבה והכנתי אותו כל כך מלוח שאכלתי אותו עם סוכר וקטשופ והטעם שלו עדיין היה כמו של האוקיינוס ובכל זאת המשכתי לאכול כי יש לי חור בלב ולא הקאתי אפילו למרות שהכל פיזית כואב לי כל כך. הפסטה יצאה אל דנטה לפחות, זה סיפק אותי מרקמית בלבד והרס לי את הנוחות בגוף של עצמי. מה חדש בעצם.
אז, סמים.
אלכוהול, או: הטעם של הרבה יותר מידיי חופש ובדידות מצלקת בגיל צעיר.
זה היה השיט שלי פעם, לחלוטין. הייתי מתגאה בקיבולת האינסופית שלי והשתמשתי ביכולת שלי לא לחוות הנגאובר כקו אופי מנחה בגילאים בהם הרגשתי ששאר המתבגרים הדביקו את הפער שצברתי מגיל 10. אני חושבת שזו הייתה הזעקה לעזרה הראשונה שלי אי פעם, שמעולם לא קיבלה מענה מהסביבה אבל כן קיבלה חיזוק בצורת סחרחורת ואיטיות מחשבתית שעזרו לי לחשוב פחות על כמה שאני לבד. אלכוהול תמיד היה לי עצוב, מעולם לא חברתי. המרירות המצמררת של הרעל הזה זורק אותי אחורה לבית ריק וחשוך, לשיחות אינסוף עם הסטוקר, להתמודדות עם דחייה שהפכה להיות חלק מהקיום שלי, הדחייה המעצבת ההיא מצד ההורים. אבל היי, למה אני משתפכת פה, מה זה היומן האישי שלי? באתי לעבוד.
סטלה של אלכוהול אובראול נורא מבאסת. הסחרחורות המגעילות יחד עם הכובד בבטן מלוות באופן מחריד את היכולות המוטוריות המועטות שנשארו לך בזמן שכל מה שאתה רוצה לעשות הוא להקיא ושכל זה ייגמר כבר. השינוי התודעתי לא מדגדג את המוח, אלא יותר מאפיל על יכולת החשיבה והופך אותך למעין בלוב אנושי שכל מה שהוא יכול לעשות זה להמשיך לשתות כי אתה כבר בתוך זה. אני חושבת שליטרלי הדבר הטוב היחיד באלכוהול זה שהוא יחסית זול וזמין, למי שממש לא רוצה להיות בהכרה הלילה. סטלה קלה עד בינונית מאלכוהול היא מעין מירוץ של הקומון סנס שלך עם רמת השכרות שלך, שרבות ביניהן מי תנצח הלילה. אה וכוס אמא של הנגאובר ובחילות סבבה?
וויד, או: לדחוף את הסופר אגו שלי לתוך הלא מודע.
אהוב ליבי הוויד. הייתה לנו התחלה קשה לי ולו, רוויה בחוויות טראומטיות והרבה מאוד חרדה. גם, כל הסביבה שלי לא הפסיקה לדבר עליו ולפאר ולשבח, המושיע מהשגרה והדבר הכי טוב שיקרה לך אמרו. אז סלדתי, כי תמיד כשעושים לי הייפ אני בדרך כלל עתידה להתאכזב ולמה לי לנסות וכולם מטופשים.
אני חושבת שהסטלה הראשונה שלי הייתה אחת החוויות הנעימות ביותר שאי פעם חוויתי. הרגשתי כאילו ריפדו אותי בחומר ממנו עשויים עננים בדמיון שלי, והנוירוטרנסמיטורים עשו לי עיסוי ברקמות המוח במקום להכאיב לי כמו שתמיד הם עושים.
תמיד זלזלתי במאנץ' לפני שחוויתי אותו בעצמי. חשבתי שגם ככה אני רעבה כל הזמן כל החיים וזו תחושה לא נעימה, אז לא הבנתי למה אנשים בסדר עם לחוות תחושת רעב מוגברת עם הסטלה שלהם. אף אחד לא סיפר לי שרגשות האשמה שלי יתנדפו ויפנו מקום לדחפים שדחקתי לעמקי התודעה כדי שלא ארצה דבר חוץ מלהיות האני האידיאלית בעיני החברה. חוויות סנסוריות הפכו לנפלאות, בכל אספקט. מוזיקה הדהדה מתוך המוח שלי אל החוץ, טקסטורות וטעמים אחזו בי כל כך חזק, ואורגזמות באמת, אלוהים. "זה חותך אותי מהעבר ומשאיר אותי רק בהווה". אוהבת את ההתעסקות עם הקססה והפרחים, אוהבת את הריח המטורף והטעם המיוחד של כל סוג. לצד זאת, הסטלה מאוד תלויית חומר. היו בהחלט הרבה סטלות מבאסות, לצד כאלה שרק עוררו בי חרדה ולא עשו דבר טוב מעבר.
כן אציין שעם האביוז שכמובן עשיתי, תחושות האשמה מצליחות להתגבר על כל הטוב ולחלחל גם למקום השמח הזה, אז לצערי אני לא יכולה להיות מסטולה 100% מהזמן כי זה לא מספיק חזק בשביל שאצליח לוותר על הכל בשלמות כמו שאני רוצה. פאקינג סופר אגו נוקשה ודורשני שלי. תן לי להשתגע כבר.
קלונקס, או: אז ככה הייתי חושבת אם לא הייתי נוירוטית וגבולית?
תקופה ארוכה חשבתי שרסקיו וכדורי הרגעה מצמחי מרפא אובר דה קאונטר היו הדרך להשקיט חרדה, אחרי שניסיתי אותם הבנתי שהם 'לא בשבילי' כי הם רק מרגיעים את השרירים לרמה של שינה בעוד שבמחשבות אני עדיין צורחת על עצמי ועל הכל וקורסת מבפנים לתוך רסיסי האישיות שנותרו לי. לא הכרתי קלונקס כי אין כזה דבר כמו בריאות הנפש במשפחה שלי, זאת סתם אני שדרמטית ובלחץ וצריכה להירגע ולחיות את החיים ולהשתחרר ועוד קלישאות שעושות לי לפגוע בעצמי אחר כך.
אז חברה הביאה לי משלוח חירום של קלונקס לתוך אחד מהתקפי החרדה הדו שבועיים שלי, הגיעה במיוחד אליי כדי לשים לי את זה בפה. לקח לי תקופה ארוכה להבין שהיא עשתה את זה כי התקף חרדה זה משהו שאמורים לטפל בו ולא לשבת בתוכו עד שיפסיק לשתק אותי, כי כשהגיעה אליי עם הכדור לא מאוד הבנתי מה היה לה כל כך דחוף להציל אותי ממצב כה יומיומי וזניח. כמו לבוא לחפוף לי את הראש, אני יכולה לבד אישה.
קלונקס מרגיש כמו ההשפעות של טיפול פסיכולוגי ארוך שנים שמחלחלות אליך לתודעה במתחת ל20 דקות. המעבר הקיצוני ממשבר קיומי ממשי שקורה לי עכשיו לתוך תחושת שליטה ואיחוי של פיסות האני והקוגניציות היה בלתי נתפס. כמו קסם. הגוף לא דרוך יותר, הפחד לא מושך בחוטי המחשבה. מאוד נעים, מתגעגעת אליו קצת.
אטנט, או: אני מעדיפה לעשות הכל חוץ מאת המטלה שמולי.
אני חייבת להגיד שאין לי מושג איך אנשים מתפקדים על אטנט לכל כך הרבה שעות על בסיס יומיומי. אני חושבת שזו אחת התחושות היותר ביזאריות שהרגשתי בתוך המוח של עצמי. זה כמעט הפך אותי לאדם אחר, לאדם טוב יותר. במיוחד שאצלי הערך העצמי כבול בשלשלאות ברזל אל ההצלחה שלי בלימודים ובעשיית מטלות ובסימון V קטן ליד משימות ברשימות שלי. לא הייתי קוראת לו מרגיע, יותר כמו מכוון את עדשת המצלמה שהיא הקורטקס הפרונטאלי שלי, וגורם לי להיות מונעת מרציונל ולשיעמום לא להיות דבר יותר. זה מוחק שעמום מהמציאות, פאקינג איך?
חשיש, או: כמה זמן לא התעסקתי עם פלסטלינה.
איזה חומר לא מגרה ויזואלית. מתנסה לראשונה בשבועיים האחרונים אחרי טולרנס ברייק הארוך ביותר שהיה לי (חודשיים?). אידיאלית לא הייתי מתארגנת עכשיו ומחכה עוד קצת, אבל עוד יום אחד של סאחיות בתוך החודש המחורבן והכאוטי הזה היה מוביל אותי למקומות הרבה יותר גרועים מכאן.
כל כך מעצבן להתעסק איתו. שווה לגמרי את הסטלה. יכולה מאוד להקביל לוויד, עם פחות חרדה ופחות מאנץ'. אין סחרחורת. מינוס מאוד גדול הוא הטעם המגעיל והצורך ב5 טון טבק בכל פייסל, כי הוא לא תופס נפח כמו ירוק. השאכטה הראשונה בטעם צמרמורת בעורף, והבאות כבר לא נוראיות כי אני מסטולה. אה, ופייסל חום אחד עושה נעים במוח כמו פייסל 3-4 ירוק.
מעניין אם יש שונות גדולה בין סוגי חשיש כמו שיש בין סוגי וויד. נתנסה.
קניתי תחליף טבק והוא בכנות דוחה ולא כיף לעישון ולמה שמישהו יוציא מוצר כזה לשוק.
זה ה2 סנט שלי על חומרים משני תודעה. אני כמעט בטוחה ששמעתי את אותו השיר בלופים עד עכשיו.
התעכל לי המק אנד צ'יז, מקווה שלא תהיה אזעקה כי אני באמת מסטולה מידיי בשביל לדדות 5 קומות למקלט.
אדיוס, פוסט חסר פואנטה שיקרינג' אותי מחר.
