את כל הזמן מרגישה רע (או: ישרא עדיין לא עובד)

את כל הזמן מרגישה רע, ואת שואבת לי את הכוחות
כי אני מרגיש גם רע אבל גם את, אבל את מדברת על זה ואני לא
אז הכוחות שלי נשאבים אלייך, ולי אין במי להיתמך
אני לבד בעולם, אני גרוע בלדברר את התחושות שלי
אז יוצא שאני לבד ולא נתמך ואת ביחד ומאוד נתמכת
כך שזה לא שוויוני ואני לא יודע מה לעשות.
ממ. כן. סבבה.
אז נשארתי שוב בתחושה של אסור לי לספר דברים
לאף אחד
כי פשוט אי אפשר לתמוך בי כי אני שואבת כוחות
אז אני אמורה להיחנק עם החרא של עצמי
ולהעמיד פנים שהכל בסדר.
והכל לא בסדר, הכל גרוע. אני כנראה מאבדת את העבודה שלי,
אני לא מקבלת פידבק בכלל מהעבודה השנייה, וחברה שלי רק שומעת על כמה היא מדהימה.
כמה כולם סביבי מדהימים ומוצלחים וכמה אני לא.
התקשרו לברך אותה במיוחד היום, כמה שהיא טובה במה שהיא עושה
וכמה שומעים רק את השם שלה במקום העבודה
וכמה פידבק חיובי היא מקבלת מכולם.
ואני כלום, כלום. כלום. כמה עוד אפשר להרגיש כמו כלום.
אני משחקת במחשבה של לחזור להורים
כי לא יהיה לי כסף בקרוב, בשתי העבודות שלי
ואני לא יודעת איך אמצא עבודה נוספת לשלב עם הקיימת
ואני לא יודעת במה רוצה לחפש בכלל.
אבל העיקר שאסור לי לדבר על זה עם אף אחד
כי אז אני יוצאת קטנונית וזונה ששואבת מכולם אנרגיות על כלום.
אני לא יציבה רגשית, בכלל בלי סיבה.
זה לא שהחיים קורסים עליי.
זה לא שבן הזוג שלי אמר לי שאני שואבת ממנו כוחות, ומנגד לא מדבר איתי בכלל.
זה לא שאני לא מוערכת בשום מקום ע"י אף אחד.
זה לא שאני מפוטרת מעבודה בה השקעתי 4 שנים.
זה לא שהציונים שלי לא עוברים חתך קבלה בשום מקום.
זה לא שאני גרה עם שותפים.
סתם, סתם לא יציבה רגשית.

כשישרא לא עובד בשנייה שאני לוחצת פרסם פוסט

המצב ביש פשוט ביש
סיימתי תואר קולולו הידד
ונשארתי עכשיו עם הזין ביד
שום דבר לא נותר לעשות
רק לשבת בצל הסגר ולחכות
לחכות לעולם שיהיה יותר טוב
יותר מכיל, יותר מעניין
שיהיה אפשר ללכת על החוף
כי בינתיים אין לזה סוף
לא לקורונה הזאת
וגם לא לסבלנות המזויינת שלי

בקצרה, משעמם לי. משעמם לי מאוד.
אני כל כך עמוק בתוך השעמום שאני כבר מנתחת אותו אקטיבית,
כי הרי מה רציתי כל הזמן הזה? לסיים את התואר ולהתפנות לעיסוקיי.
אבל מה מסתבר, עיסוקיי אינם קיימים. אין אני, ואין מי לי.
כל דבר שאני רוצה לעשות "בשביל עצמי" מתפוגג ומתמוסס
תחת כנפיה הכבדות של הקורונה וחוסר המעש המשווע שפקדו את דלתי.
הכל משעמם, הכל. אם אני נוגעת בו הוא הופך למשעמם בדקות.
אולי יש בי מגע מקולל שמוציא את הכיף מכל דבר,
ואולי אני זונה צינית שלעולם לא תהנה מהדברים הקטנים בחיים, כמו ספר או אור.
אני מרגישה כאילו הדברים הקטנים מתגמדים עוד יותר אל מול הדברים הגדולים,
כמו תסביך העתיד שלי שקשר קשר עמוק בתסביך העתיד של כולנו ושל העולם.
אז כל עוד אני לא אקטיבית עושה צעדים כדי להפריך את טענת הבסיס שלי
שהיא כמובן יקרוס העולם והעתיד ואין טעם לחיות אז למה לנסות,
אני יושבת פה ומתבוססת בשומניי משל הייתי פסטה שמנת.
ועכשיו, הנה הקאצ' פה הבעיה: חוסר מעש מוביל לעוד יותר חוסר מעש.
חוט מחשבה אחד שיש לי הוא כזה, אני מאוד רוצה להשתפר בבישול ואוהבת לבשל.
אממה, אין לי תיאבון כי הכל מדכא.
אז מבחינתי לחם עם גבינה 5% שפגה לפני יומיים זה ארוחה מדהימה.
אז הלך החשק לבשל בלשון המעטה. הלך גם החשק לעשות פעילות גופנית כלשהי,
כי אם אני בתוך חוסר מעש ולא מצליחה לאכול מסודר, אני גם לא מצליחה להפעיל את הגוף הארור.
וזה תקף גם לגבי מדיטציות יוגות פילאטיסות עמייאתות שדורשות מהגוף הזה יציבה והתמודדות.
עכשיו מה, אני לא עושה ספורט אז אני מרגישה שמנה יותר מאי פעם.
ועם תחושת ההשמנה באה ההלקאה העצמית ויורד הליבידו, אז אני גוש א-מיני של שנאה עצמית.
כל הקולות סביבי אומרים לי לצאת להליכה לצאת לטייל בלה בלה בלה.
לאן אני אלך הא? יש הפגנות אינסוף סביבי, הכל מאדר פאקינג סגור ועדיין חם.
מבינה את הרציונל של לפחות לצאת מהבית, אבל אני לא מצליחה להביא את עצמי לזה.
אז מה נשאר לנו? לקרוא, לשחק במחשב, למצוא תחביב חסר משמעות אחר.
כל זה מתחיל להצטמצם לי לתחילתה המופלאה של אפיזודה דכאונית נוספת,
ולמסקנה שאני לא יודעת איך עושים כלום בשביל עצמי כי הכל מרגיש לי כמו בזבוז של זמן.
אז מה אני עושה במקום? מבזבזת את הזמן בצורה אחרת.
שמישהו יסיים את זה בשבילי ראבק.

לפעמים

פעם הייתי כותבת יותר, בלי לשים חצי זין על איך זה נראה או נשמע
ואני קצת רוצה לחזור לתחושה הזו. אני לא חייבת לסחוט מילים מעצמי
לפעמים אפשר גם להשתמש במילים שלא משתמעות לשתי פנים
אפילו שאני מתה מפחד מלציין משהו, כלשהו, שהוא דטרמיניסטי מידיי.
בכלל, אני חווה כשל מערכתי בחוויה של עצמי בעולם לאחרונה.
לא באמת לאחרונה, כי זה קורה המון תמיד, אבל התחלתי לשים לזה לב.
בעקבות התערבות נוספת של מקורביה של המפלצת בחיים שלי,
בה שוב הגיעה אורחת בהפתעה כדי למכור לי שקרים על הרעל ולבטל את מה שאני מרגישה,
ממש חקרתי את ההתנהגות של עצמי בדיעבד. מה עשיתי, למה עשיתי. מה אמרתי ואיך.
נדמה לי שאני לא מצליחה להתניע את הרציונל כשאני נמצאת בתוך סיטואציות טעונות רגשית.
פשוט ישבתי שם, במשך 3 שעות, ושמעתי איך אמא שלי היא אדם מקסים שטיפה לא מבין
רק טיפה, לא מבינה למה אני קיימת ולא משרתת אותה
או למה אני לא אומרת אמן לכל מילה שיוצאת לה מהלוע
או למה אני לא הבת שהיא רצתה ולמה זרקה את פתק ההחלפה
ואני פשוט נמצאת שם, לא מסכימה עם אף מילה שיוצאת למקורבת מהפה
ואני מחייכת ומהנהנת ומציעה לה משהו חם לשתות. למה אני מחייכת ומהנהנת, למען הפאקינג שמש?
למה אין בי את האינסטינקט של "עושים לי רע כרגע ואני צריכה שהסיטואציה תיגמר"?
למה אני לא מצליחה לפעול אקטיבית כדי לעמוד על שלי? למנוע את התמוטטות העצבים?
דיברתי על זה עם הגברת הראשונה, בנסיעה של 3 שעות למדבר בה אין לי לאן לברוח
הגענו לכך שאני לא מצליחה לקחת החלטה, טובה או רעה, כי אני משוכנעת שזה לא משנה
לא משנה מה אגיד, מה אני רוצה, עבור מה אני פועלת או במה אני מאמינה.
אני כלום בעיניה, ואני כל כך רגילה להיות כלום שאני לא עושה קישורים אוטומטיים
בין מה שאני מרגישה לבין איך אני צריכה לפעול בסיטואציה נתונה.
אמרתי שאני מפחדת מעצמי, מפחדת לקחת החלטה לא טובה, מפחדת להיכנע שוב.
אני מרגישה כמו חתול שמרימים מהצוואר והוא נורא רוצה להגיב אבל הוא פשוט כנוע
חינכו אותי להירמס
חינכו אותי לציית
חינכו אותי לכבד
חינכו אותי לפחד
אני נעלמת בחיים של עצמי ומגיעה למקומות בהם אני לא יודעת מה אני רוצה שיקרה.
גם מחוץ להקשר של המפלצת, זה קורה בכל תחומי החיים.
כשאני באמת מכריחה את עצמי לשבת ולחשוב מה אני רוצה שיקרה, לצערי לא עולה לי תשובה.
אני לא יודעת. בכנות, באמת, אני לא יודעת מה אני רוצה שיקרה. אני רק יודעת מה אני רוצה להרגיש.
אני רוצה להרגיש עטופה, אני רוצה להרגיש נאהבת, אני רוצה להרגיש בטוחה, אני רוצה להרגיש רצויה.
אני רוצה למצוא משמעות בחיים, אבל לא במובן האדוק של המילה. אני רוצה להיות שמחה.
אולי אני צריכה לעקוב אחרי התחושות האלה ולפעול מתוכן, אבל זה גם פאקינג מסוכן.
זה יכול להכניס אותי למעגל שווא של תליית תקוות ובניית בניינים על אנשים, ואסור לי לעשות כאלה דברים.
אז אני שוב חוזרת ללופ הזה בו אני לא יכולה לסמוך ולא מאפשרת לעצמי להתמסר.
ומצד שני אני חייבת להתחיל לפעול ולא להישאר פסיבית, כי אז יעשו בי כרצונם וזה כנראה לא בריא.
מפחדת להציב גבולות שמא כולם ילכו
לא מצליחה לעמוד על שלי כי אין אני
לא סומכת על אף אחד כי כולם זדוניים
די, די. קשה לי לחשוב כבר.
מבוי סתום, ילדה כלואה.
הרבה יותר קל לי להימנע, להשתיק התראות ולהיעלם מהמציאות.
נו, הנה. כתבה לי אתמול בשעה בה הייתי ערה ומחוברת. מה עושה? סוגרת את האפליקציה. מתעלמת.
אם לא רואים אותי אולי יפסיקו להכאיב לי. אם אני לא עונה אולי ישכחו ממני.
אולי זו הבעיה, שאני לא מצליחה לראות איזהשהוא פתרון שלא יכאב לי לבצע. מה חדש, בעצם.
אני רוצה שזה יפסיק אבל לא רוצה את הטייטל, של "התנתקה מאמא". זה כבד אחושילינג.
וכל הסטיגמות סביב זה, וכל החברה האנושית שרק תלקה אותי על ההחלטה. גם כן חבורת צבועים.
לכו תחיו איתה שבוע ואז תחזרו לדבר איתי. דם סמיך ממים עלק, בולשיט, בולשיט. ומה לגבי רעל?
מצד שני אני לא רוצה שהאישה הזו תתחרפן עוד יותר וזה יהיה באשמתי. אשמה זה שם המשחק.
אני מבינה בכל ליבי שהיא פשוט כזו, נרקיסיסטית וחולה, אלימה רגשית ורעילה. היא לא יכולה להשתנות.
אז למה אני, המבינה, לא מצליחה להתגמש לקראתה? כי אני לא פאקינג רוצה, כנראה.
לא רוצה להתגמש, ולא רוצה להקטין, ולא רוצה לבטל. אני רוצה להיות אני ולא לשמוע אותה
צורחת עליי, מאשימה אותי, מבקרת אותי, שופכת דברים רעים לתוכי.
המילים שלה אמורות להיות חסרות משמעות אבל הן לא, הן פוגעות בי. היא פוגעת בי.
מלכודת ארורה.

אני ‏אמות ‏לבד

וזהו

זה מה שיקרה

my mind is like weather

אני ביום מוזר

שמורכב משינויי מצב רוח, פחמימות ודם

וחלל עצום בפנים שנראה שלא יתמלא לעולם

בא לי להסניף קוק ולרוץ במעגלים סביב האיד המרוסק שלי

sweet home Alabama

מתפצפצות לי האוזניים

וזה לא כיף כמו פעם

היקשרות חרדה-מתנגדת

אז זהו, נגמר היום
נגמר העידן
תם ונשלם
ואני מרוקנת
אני גמורה
זה הסוף שלי
למה דיאבולית
במקום שמחה
מה זה שמחה
מה המשמעות
של כל דבר
חמוץ לי בלב
כי אני שקופה
וחסרת טעם
אני ילדה בת 7 שקיבלה תעודה
ואין לה למי להראות

מפרסמת גם בישרא כשמחליט שאני ראויה